רע"א 3859/03 אילן דמארי - עו"ד נ. שרון אהרון ו - 29 אח'

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' פלפל) לפיה נדחתה בקשת המבקש לפסוק לו שכרו ככונס בסך אותו ביקש.

חברת "ברלינה בע"מ" היא בעלת הזכויות הרשומות בחלקה עליה הוקם בניין הדירות בו מצויות דירות המשיבים. החברה נמחקה מספר החברות והפסיקה את פעילותה בשנת 1979, עוד בטרם סיימה את בניית הבית המשותף. בניית הבניין המשותף הושלמה על ידי מוציאים לפועל (עליהם נמנה גם המבקש) שמונו על ידי בית המשפט, ואשר מסרו את הדירות לדיירים בשנת 1979, אז שחרר אותם בית המשפט מתפקידם. מאז לא נעשה כל ניסיון לרשום את הבית כבית משותף. תחת זאת, כל עת שאחד הדיירים מכר את דירתו לצד שלישי, נרשמה לטובת הרוכשים החדשים הערת אזהרה. בשנת 2001 מונה המבקש ככונס נכסים לצורך רישום צו הבתים המשותפים, ורישום הדירות על שם המשיבים בטאבו. בשנת 2003 נרשם צו הבתים המשותפים לבניין. המבקש ביקש מבית המשפט ליתן צו הצהרתי המחייב כל משיב לשלם לקופת כינוס הנכסים שכר טרחה של כונס הנכסים בסך של 4% מהשווי המוצע העכשווי של כל דירה בבניין, קרי כ-6,000$, בתוספת מע"מ ובתוספת הוצאות הכינוס שהוצאו בפועל על ידי הכונס לצורך רישום הבית המשותף.

בית המשפט קמא סירב לקצוב את השכר אשר נתבקש על ידי המבקש. בית המשפט מצא לנכון לפסוק לטובתו שכר טרחה בגובה של 1,000$ (כולל מע"מ) בלבד לדירה. לאומדן זה של שכרו הראוי של כונס הנכסים, שתפקידו היה רישום בית כבית משותף ורישום כל דירה על שמו של הדייר, הגיע בית המשפט בהתבסס על הסעיף בכללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התשס"ב-2000 שעניינו רישום דירות מגורים שנרכשו מאת קבלן. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

2.המבקש סבור כי הסכום אותו פסק לזכותו בית המשפט קמא כשכר טרחה אינו משקף את התגמול לו הוא ראוי בתמורה לפעולותיו, אשר לפי התיאור המובא בבקשתו, היו רבות ומורכבות. בנוסף, טוען המבקש כי במקרים דומים בעבר פסק בית המשפט לטובת הכונס סכום שכר טרחה גבוה יותר.

המשיבים תומכים בהחלטת בית המשפט קמא. הם טוענים כי המבקש אינו זכאי לקבל שכר בסכום אותו הוא תובע, כיוון שכל הפעולות שביצע היו טכניות באופיין, ונעדרו קשר לתפקידו המורכב של כונס הנכסים בהחייאת חברה או פירוקה. המשיבים גם מאשימים את המבקש על שלכל אורך הפרשה, התנהל, כנטען, בחוסר תום לב.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. תקנה 13(א) לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם) התשמ"א-1981, מקנה במפורש לבית המשפט שיקול דעת לבחון בכל מקרה את מידת המאמץ והטרחה שהשקיע בעל תפקיד, בפוסקו שכר לכונס הנכסים. כבר נפסק בעבר כי הערכאה המתאימה להכריע בשאלות אלו היא הערכאה הדיונית, שהיא שמינתה את הכונס לתפקיד והיא שמכירה את פעולותיו (ראו למשל: ה"פ 235/65 מזרחי נ' רוזנבוש , פ"ד יט(2) 195). משום כך, בית משפט זה, בדונו בבקשת רשות ערעור, נוטה שלא להתערב בהכרעות בית המשפט המחוזי בשאלת השכר הראוי של כונס הנכסים. בית המשפט ייסטה מכלל זה רק בהתקיים נסיבות חריגות. המבקש בבקשה זו לא הצליח להצביע על קיומן של נסיבות חריגות שכאלה שיצדיקו את שינוי האומדן אותו עשה בית המשפט קמא, אומדן שהינו סביר ואשר נעשה על ידי בית המשפט קמא בהסתמך על שיקולים ראויים.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח.