רע"א 3859/07 עו"ד דוד מנע נ. עיריית ירושלים

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיאה מ' ארד וכבוד השופטים י' עדיאל ומ' מזרחי) שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ש' פיינברג) במסגרתו נדחתה תביעה כספית שהגיש המבקש נגד המשיבה בגין הפרת חוזה.

1.

ברקע הבקשה עומד הסכם שנערך בין המשיבה ובין מר נעמאן קוואסמי (להלן: קוואסמי ), במסגרתו נקבע כי תמורת הפקעת קרקע שהייתה כולה, לכאורה, בבעלותו של קוואסמי הוא יקבל פיצוי כספי מהמשיבה על סך 625,000$. כן הוסכם, כי המשיבה תשלם לקוואסמי סכום של 40,000$ עבור השתתפות בהוצאות משפטיות (להלן: הסכם ההפקעה ). לימים, התברר למשיבה כי השטח שהיה שבבעלותו של קוואסמי קטן מזה עליו התבסס הסכם ההפקעה. לפיכך, ביטלה המשיבה את הסכם ההפקעה, והגישה תביעה נגד קוואסמי - שיוצג על ידי המבקש - לבית המשפט המחוזי בירושלים בגין הצגת מצג שווא, תוך שהיא מבקשת להקטין את הפיצוי שקיבל (ת.א 2263/00). בסופו של יום, חתמו קוואסמי והמשיבה על הסדר פשרה, לפיו סכום הפיצויים שישולם לקוואסמי יעמוד על 52.8% מהסכום שנקבע בהסכם ההפקעה - בהתאם לשטח הקרקע שנמצא בבעלותו - כך שיקבל סכום של 333,000$ עבור הקרקע וסכום של 21,141$ עבור ההשתתפות בהוצאות משפטיות (להלן: הסדר הפשרה ).

עובר להסדר הפשרה העבירה המשיבה לקוואסמי סכום של 446,250$ - 406,250$ עבור הקרקע ו- 40,000$ עבור ההוצאות המשפטיות. לפיכך, הוא נדרש להשיב למשיבה את עודף הפיצויים שעמד על סכום של 75,915$ עבור הקרקע ו- 15,265$ עבור ההוצאות המשפטיות. למרות זאת, בסעיף 10(ב) להסדר הפשרה הוסכם כי קוואסמי ישיב למשיבה סכום של 106,250$ בגין עודף פיצויי על הפקעת הקרקע, ולא 75,915$ כאמור לעיל. זאת, לבקשת המבקש, שטען כי הסכום העודף - על סך 30,335$ - נועד לכסות את יתרת שכר טרחתו כפי שהוסכם בינו ובין לקוחו, קוואסמי. באשר לסכום ששולם לקוואסמי בגין השתתפות בהוצאות המשפטיות, נקבע כי הוא ישיב למשיבה את מלוא הסכום - 40,000$ - מתוכם ישולמו לו בחזרה 21,141$, להם הוא זכאי, כאמור לעיל (סעיף 10(ה) להסדר הפשרה). המשיבה הסכימה להעניק לקוואסמי אורכה של 270 ימים להשבת הסכום, בתנאי שיפקיד ערבות בנקאית שוות ערך. כמו כן, נקבע כי בבואה לגבות את הסכומים האמורים, תהא המשיבה רשאית לנקוט הליכים נגד קוואסמי, לרבות הליכי הוצאה לפועל (סעיף 10(ג) להסדר הפשרה).

במכתב שנשלח למבקש מבא כוח המשיבה (להלן: מכתב ההתחייבות ), ושהווה חלק מהסדר הפשרה, צויין כי יתרת שכר הטרחה האמורה על סך 30,335$ תועבר למבקש רק אם ישיב קוואסמי לעירייה את הסכומים האמורים בסעיפים 10(ב) ו-10(ה) להסדר הפשרה, תוך שהודגש כי אין לראות במכתב זה משום התחייבות בפני עצמה של המשיבה לשלם למבקש סכום כלשהו במנותק מהסדר הפשרה. כמו כן, הוזכרה סמכותה של המשיבה לנקוט הליכים נגד קוואסמי, במידה ולא יעמוד בהתחייבויותיו.

קוואסמי הפר את הסדר הפשרה: בניגוד לאמור בסעיף 10(ב) להסדר הפשרה, הפקיד סכום של 75,915$ בלבד, ובניגוד לסעיף 10(ה) להסדר לא הפקיד ערבות בנקאית והשיב סכום של 15,265$ בלבד. למרות זאת, לא ננקטו נגדו הליכים משפטיים

נגדו, והמשיבה הגישה את הסדר הפשרה לבית המשפט על מנת שיינתן לו תוקף של פסק דין. לאור האמור, ונוכח מכתב ההתחייבות, סירבה המשיבה להעביר לידי המבקש סכום של 30,335$ בגין תשלום יתרת שכר טרחתו.

2.

המבקש הגיש תביעה נגד המשיבה לתשלום הסכום האמור. לטענתו, התנהלות המשיבה היוותה הסכמה להפרת הסדר הפשרה מטעם קוואסמי, ובכך מנעה למעשה את קיום התנאי המתלה בחוזה המותנה והפרה את חובת תום הלב. בנוסף טען המבקש כי המשיבה עשתה עושר ולא במשפט. המשיבה טענה כי כלל לא היתה מחוייבת לנקוט הליכים משפטיים נגד קוואסמי, והסבירה כי לא נקטה הליכים, כאמור, הואיל וקוואסמי התכחש לחוב שכר טרחתו של המבקש, וביקש להתדיין על כך מולו. לדבריה, אם חפץ המבקש בקבלת שכר טרחתו, יכול היה לנקוט הליכים בעצמו נגד קוואסמי, ואכן כך עשה במסגרת ת.א 9257/04. המשיבה הוסיפה וטענה כי לא היתה כל התעשרות שלא כדין מצידה, הואיל והיתה זכאית לקבל בחזרה מקוואסמי את הכספים שגזל ממנה במסגרת הסכם ההפקעה.

3.

בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ש' פיינברג) קבע כי טענות המבקש באשר לאי נקיטת הליכים נגד קוואסמי מהוות שינוי חזית מצידו הואיל והן לא נזכרו בכתב התביעה שלו. לגופו של עניין, נקבע כי בהנחה שמדובר בחוזה מותנה לא ניתן לראות במשיבה כמי שמנעה את קיום התנאי, הגם כי לא נקטה נגד קוואסמי בהליכים. עוד נקבע כי אף אם ניתן לראותה ככזו, הרי שאין למבקש זכות תביעה כלפיה הואיל והיתה "בת-חורין", כמשמעות המונח בסעיף 28(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים ), לנקוט הליכים לגביית החוב, ואין כל ראיה כי לא עשתה זאת ממניעי זדון או רשלנות. לא זו אף זו. בית המשפט קבע כי משהמבקש לא הוכיח כי נקיטת הליכים מצד המשיבה היתה מובילה לגביית הכספים, הרי שלא הוכח כל נזק מאי נקיטתם. באשר לתום ליבה של המשיבה, קבע בית המשפט כי לא הוגשה כל ראיה לכך שהמשיבה שיתפה פעולה עם קוואסמי בהחלטתו שלא לשלם את הסכומים שהיו אמורים לעבור למבקש, ולפיכך לא ניתן לומר כי פעלה בחוסר תום לב. משנקבע כי אין מחלוקת על כך שהמשיבה קיבלה מקוואסמי רק את הסכום המגיע לה כהחזר עקב הקטנת היקף הפקעת המקרקעין, נדחתה אף טענת המבקש בעניין "עשיית עושר ולא במשפט". תביעתו של המבקש נדחתה, והוא חוייב בתשלום שכר טרחת עורך דינה של המשיבה.

4.

על פסק הדין של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיאה מ' ארד וכבוד השופטים י' עדיאל ומ' מזרחי) אימץ את קביעותיו של בית משפט השלום ואת מסקנותיו, והערעור נדחה. נקבע, כי מהמסמכים שהגיש המבקש לא עולה התחייבות מצד המשיבה לגבות עבורו את שכר הטרחה עליו סיכם עם קוואסמי, וכי אין בעובדה שהמשיבה לא פעלה לגביית החוב כדי להעיד על מחילת החוב מצידה. לסיכום, הוסיף בית המשפט כי למבקש נותרה עילת תביעה עצמאית כלפי קוואסמי, ומשכך לא ברור איזה נזק נגרם לו עקב אי גביית החוב על ידי המשיבה.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, הסוגיה דנן מעלה שאלה משפטית בעלת אופי ציבורי: מתי נחשב צד לחוזה כמתחייב למלא אחר תנאי מתלה בחוזה ומתי יש לראות בו כ"בן חורין"? המבקש מסכים כי המשיבה התחייבה להעביר את התשלום המוסכם לידיו רק באם יעמוד קוואסמי בהתחייבויותיו, אך טוען כי מדובר בתנאי מתלה אשר המשיבה מנעה את קיומו בכך שלא נקטה הליכים משפטיים נגד קוואסמי, ולפיכך אין היא זכאית להסתמך על אי קיומו.

6.

דין הבקשה להידחות. הטענות שמעלה המבקש בעניין זה אינן חורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת, והסוגיה הנדונה אינה בעלת חשיבות ציבורית, הגם כי המבקש מנסה לציירה ככזו. כל כולה של הבקשה, על שלל טענותיה, נוגעת לנסיבות המקרה דנן. השאלות שמעורר המבקש באשר להתחייבות המשיבה לנקוט הליכים נגד קוואסמי עניינן בפרשנות החוזה נשוא הבקשה - הסדר הפשרה - ואין הן מעלות שאלות משפטיות בעלות השלכות עתידיות. עניין זה בלבד יש בו להוביל לדחיית הבקשה. שאלת פרשנותו (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123 (1982)).

7.

אף לגופו של עניין לא מצאתי לקבל את הבקשה. הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 28 לחוק החוזים שזו לשונו:

28. סיכול תנאי

(א) היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי-קיומו.

...

(ג) הוראות סעיף זה לא יחולו אם היה התנאי דבר שהצד היה, לפי החוזה, בן חורין לעשותו או לא לעשותו, ולא יחולו אם מנע הצד את קיום התנאי או גרם לקיומו שלא בזדון ושלא ברשלנות.

אין מחלוקת כי עמידתו של קוואסמי בתשלומים, כאמור בהסדר הפשרה ובכתב ההתחייבות, היוותה תנאי להעברת תשלומי שכר הטרחה על סך 30,335$ למבקש. לצורך הדיון ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אניח כי המשיבה מנעה את קיום התנאי בכך שלא נקטה נגד קוואסמי הליכים משפטיים. על פניו, בהתאם לסעיף 28(א) לחוק החוזים מנועה המשיבה מלהסתמך על אי קיומו של התנאי. אולם, לא כך הוא. בענייננו קיימת תחולה לסעיף 28(ג) לחוק החוזים, לפיו צד לחוזה שמנע קיומו של תנאי מתלה יהיה זכאי להסתמך על אי קיומו במידה והיה רשאי שלא לעשותו או אם מנע את קיום התנאי שלא בזדון ושלא ברשלנות (בעניין זה ראו גם: רע"א 556/88 "רסקו" חברה להתיישבות חקלאית נ' Desdoc (roprietary) Limited , פ"ד מב(4) 402 ,404 (1989)).

מצאתי כי בנסיבות העניין ניתן לראות במשיבה כמי שהיתה רשאית שלא למלא אחר התנאי המתלה – עמידה בתנאי הסדר הפשרה מצידו של קוואסמי. כפי שעולה מהמסכמים שצירף המבקש, וכפי שקבעו בתי המשפט דלמטה, לא התחייבה המשיבה לנקוט הליכים נגד קוואסמי במידה ולא יעמוד בהסדר הפשרה. בחינת הסדר הפשרה, לאורו של מכתב ההתחייבות ונוכח נסיבות מקרה, מלמדת כי המשיבה לא לקחה על כתפיה את האחריות למילוי חובותיו של קוואסמי, כך שתהיה אחראית לגבות ממנו את יתרת שכר הטרחה עבור המבקש. ההיפך הוא הנכון. ממכתב ההתחייבות עולה כי ברור היה לשני הצדדים - המבקש והמשיבה - כי קיימת אפשרות לפיה קוואסמי לא ימלא את חלקו בהסדר.

לפיכך, זכאית היתה המשיבה להסתמך על אי מילויו של התנאי, ובדין פעלה כאשר לא העבירה למבקש את הסכום המתבקש.

8.

ערה אני לתחושותיו של המבקש באשר לפגיעה שנגרמה לו בעטיין של התנהגות קוואסמי והתנהלות המשיבה. יחד עם זאת, בנסיבות העניין אני סבורה כי על המבקש לבוא בדין ודברים עם הגורם ממנו הוא מבקש לגבות את כספו – קוואסמי, כפי שאכן עשה. וזאת, מבלי לחוות דעה לגופן של הטענות.

לאור האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.