רע"א 3863/02 עו"ד עדי כרמי נ. מרים דניאלצ'וק

בתאריך 18.9.94 ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים צו לקיום צוואת המנוח פרל מרטין ז"ל (להלן: המנוח), ולפיו המשיבים הם יורשי המנוח. המבקש, ששימש כעורך-דינו של האב המנוח, אך לא מונה למנהל העיזבון, טיפל במכירת נכסיו לאחר מותו, והחזיק בכספי התמורה בעד הנכסים בנאמנות עבור המשיבים.

לאחר שהמבקש לא הגיש למשיבים דין-וחשבון מפורט לגבי העיזבון, הוצאות ויתרת העיזבון, ולא נתן פרטים על חשבון הבנק שבו הפקיד, לדבריו, את התמורה בעד מכירת הנכסים, הגישו המשיבים לבית-משפט השלום בירושלים תובענות כנגדו. בתאריך 28.3.00 ניתן פסק-דין חלקי, בגדרו נקבע כי המבקש ישלם למשיבים סכום של 200,000 ש"ח – סכום אשר המבקש הודה כי מצוי הוא בחשבון הבנק. ואולם, פסק-הדין החלקי לא בוצע. בתאריך 12.9.01 ניתן פסק-דין משלים, ולפיו ישלם המבקש סכום של 666,039 ש"ח, בנוסף לסכום שנקבע בפסק-הדין החלקי, וכי מסכום זה יופחת סך של 400 דולר בגין כל חודש, שבו שהתה אמם של המשיבים בבית אבות, ושהמבקש שילם עבורו.

המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו טען כי בית-משפט השלום אינו מוסמך לדון בתביעה שבה מעורבים בני משפחה אלא בית-משפט לענייני משפחה; כי היה מקום לצרף נתבעים נוספים; וכי בית-משפט השלום פסק בהיעדר פרוטוקול ישיבת הוכחות, על-פי זיכרונה של השופטת. כן טען המבקש כנגד החלטת שופטת בית-משפט השלום שלא לפסול עצמה ושלא לעכב את הדיון עד להגשת ערעור על החלטתה זו, וכנגד דחיית בקשותיו להגיש ראיות נוספות וסיכומים בכתב. לבסוף טען המבקש, כי נפלה טעות בהערכת עלות השהות של האם בבית-האבות.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין המדובר בסכסוך משפחתי הנוגע לחלוקת הכספים בין המשיבים כי אם בתביעות המשיבים האחים כנגד המבקש בלבד; כי אין הנאמן יכול לקום על שולחיו אשר מינו אותו להחזיק את כספם בנאמנות, ולטעון כי אלה אינם בעלי הזכויות בכספים; כי אין בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בבקשת פסילה של שופט אלא נשיא בית-המשפט העליון; וכי בית-משפט השלום נימק היטב את החלטתו להמשיך את הדיון חרף הודעת המבקש כי בכוונתו לערער על ההחלטה בעניין הפסלות. עוד נקבע, כי למבקש ניתנו הזדמנויות רבות להבאת ראיות בעיתן ואף באיחור; כי צדק בית-משפט השלום כאשר ביקש להפסיק את ניסיונו של המבקש למשוך את הדיון בהליכים; כי התובענות הוגשו בשנת 1998 והדיון בהן נדחה פעמים רבות; וכי על-כן לא הייתה הצדקה שבית-משפט השלום ידחה שוב את הדיון או יורה על הגשת סיכומים בכתב. עוד נקבע, כי פסק-דינו של בית-משפט השלום מפורט, מנומק היטב, משקף נכונה את מהלך הדיונים ומצביע על-כך ששופטת בית-משפט השלום זכרה היטב את הדיון; וכי המבקש לא הצביע על פגם שנפל בפסק-הדין או על עובדה שאינה נכונה שנקבעה בו בשל העדרם של מספר עמודי פרוטוקול. בית-המשפט המחוזי אף עיין בפרוטוקול שהוגש על-ידי הצדדים, ומצא כי אין בפסק-הדין כל סתירה לפרוטוקול האמור. לבסוף קבע בית-המשפט, כי על-פי מכלול הראיות – ובין היתר עדותו של המבקש ושתי קבלות שהציג – ניתן היה להעריך את עלות שהייתה של אם המשיבים בבית האבות בסכום שבין 5,000 ל-8,000 ש"ח, וכי על-כן יש לקבל את הערעור בנקודה זו ולקבוע כי מן הסכום שנקבע בפסק-הדין של בית-משפט השלום ינוכה סכום חודשי של 6,500 ש"ח.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגדרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי והוסיף, כי בהליך שהתקיים בפני בית-משפט השלום לא זכה למשפט הוגן, באשר בית-המשפט גיבש את עמדתו לגבי תביעות המשיבים עוד בתחילת ההליך.

יש לדחות את טענות המבקש. שכן, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש, והמצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין יש לדחות את טענות המבקש, אשר נדונו בפני שתי ערכאות ובדין נדחו על-ידיהן בפסקי-דין מנומקים ומפורטים. בית-המשפט המחוזי העריך את עלות שהייתה של האם בבית האבות על-פי מכלול הראיות שהובאו בפניו, ולא מצאתי כי טענות המבקש מצדיקות התערבות במסקנה זו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.