רע"א 3894/12 דני וזה נ. אמנון לוי

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט

י' אטדגי ) בה"פ 4407-04-12 מיום 2.5.2012 שבה נדחתה בקשת המבקשים (להלן: וזה ) להגשת ראיות; ועל החלטתו מיום 8.5.2012 שבה התקבלה בקשת המשיבים (להלן: לוי ) למתן צו מניעה זמני האוסר על וזה להמשיך בבנייה.

רקע עובדתי

2.

מגרש המצוי ברמת השרון היה עד לשנת 2009 בבעלות משותפת של לוי ושל בני הזוג אורבך. לוי היו בעלי זכויות ביחידת הדיור שהוגדרה כיחידה 1, ואורבך היו בעלי זכויות הדיור ביחידה 2. על-פי המצב התכנוני באותה עת, לוי היו רשאים להקים בשטחם יחידה נוספת, יחידה 3. אורבך ביקשו גם הם להקים יחידה נוספת, יחידה 4, ולשם כך נדרש היתר מאת הוועדה המקומית. לצורך השגת ההיתר נחתם ביום 11.2.1997 הסכם שיתוף בין לוי לבין אורבך, אשר הסדיר את זכויותיהם והתחייבויותיהם לגבי המגרש. על-פי הסכם השיתוף, רשאים אורבך להקים את יחידה 4 בכפוף לתנאים הבאים: מתן זכות מעבר למכונית של לוי בתוך שטח יחידה 4, מהרחוב אל יחידה 3; התחייבות כי גובה 0.0 של יחידה 4 יהא

33.8 מ'

ותחילת גג הרעפים בצד המערבי של היחידה תהא מגובה 6 מ' בלבד מגובה ה-0.0; החניות המוקצות ליחידה 4 ייבנו במקביל ולא זו אחר זו. עוד נקבע בהסכם השיתוף כי הצדדים מתחייבים להחתים את רוכשי יחידות הדירות, במידה ויהיו, על הסכם זה. הסכם השיתוף הוגש לוועדה, והקלת הבנייה אושרה.

3.

בחודש אוקטובר 2009 מכרו אורבך את זכויותיהם ביחידה 4 לוזה. בחוזה שנעשה בין אורבך לבין וזה, הצהירו וזה כי הם מתחייבים לפעול על-פי הסכם השיתוף וכי זכויותיהם וחובותיהם של אורבך על-פי הסכם השיתוף הומחו אליהם.

4.

סמוך לאחר מכן, הגישו וזה בקשה להיתר בניה ליחידה 4. הבקשה הייתה מנוגדת להתחייבויות שלקחו על עצמם מכוח הסכם השיתוף. לאחר הגשתה תוקנה הבקשה על-ידי וזה באופן שנקבעה בה זכות מעבר למכונית של לוי. לוי התנגדו לבקשה, אך התנגדותם נדחתה. לוי הגישו ערר, אך הערר נמחק לפי בקשתם, לטענתם משום שהיו קרובים להשגת הסכם עם וזה. וזה החלו בבניית יחידה 4, והשלימו את בניית המרתף, קומת הקרקע ומעטפת הקומה השנייה.

5.

ביום 2.4.12 הגישו לוי תביעה לבית המשפט המחוזי, ובה ביקשו את הסעדים הבאים: הצהרה כי הסכם השיתוף מחייב את וזה; מתן צו מניעה קבוע האוסר על וזה לבצע פעולות אשר סותרות את הסכם השיתוף; הוראה על הריסת בנייה שנעשתה בניגוד להסכם השיתוף. יחד עם התביעה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על וזה לבצע פעולות שאינן מתיישבות עם הסכם השיתוף.

6.

הדיון בבקשת לוי למתן צו מניעה זמני התקיים ביום 19.4.2012. ביום 1.5.2012 הגישו וזה בקשה לצירוף ראיות ו/או לקיום דיון דחוף בהשלכות תוכנן.

החלטות בית משפט קמא

7.

בית משפט קמא דחה בהחלטתו מיום 2.5.2012 את בקשת וזה לצירוף ראיות, שכן בהליכים למתן סעדים זמניים "אין הכרח לברר את כל הראיות הרלבנטיות". עוד קבע בית המשפט כי הראיות שביקשו וזה לצרף היו קיימות עוד קודם לדיון שהתקיים בבקשה, ולא הוגש תצהיר המסביר מדוע לא הוגשו הראיות קודם לדיון או במהלכו. בית המשפט ציין כי וזה רשאים להגיש ראיות אלו במסגרת הדיון בתובענה עצמה.

8.

בהחלטתו מיום 8.5.2012 קיבל בית משפט קמא את בקשת לוי למתן צו מניעה זמני. בית המשפט בחן את השיקולים למתן סעד זמני, וקבע כי סיכויי התובענה העיקרית הם טובים. בית המשפט התייחס להסכמתם המפורשת של וזה לפעול לפי תנאי הסכם השיתוף, ולכך כי על פני הדברים מנועים וזה מלטעון לאי-תקפות הסכם השיתוף. בית המשפט בחן את מאזן הנוחות וקבע כי המשך הבנייה עשוי ליצור עובדה מוגמרת וקושי רב להשיב את מצב הדברים לקדמותו במידה ותתקבל תביעת לוי. בית המשפט התנה את צו המניעה בהפקדת ערבויות מטעם לוי, לצורך פיצוי וזה על נזקיהם מחמת הפסקת הבנייה במידה והתביעה תידחה. בית משפט קמא דחה את טענת וזה כי לוי הגישו את בקשתם בשיהוי, וקבע כי לוי פעלו בכלים הנתונים להם על-פי חוק, וכי ניסו להגיע כל העת הזו לפשרה עם וזה כדי להימנע מסכסוך שכנים. לאור האמור לעיל, הורה בית המשפט על מתן צו מניעה האוסר על וזה את המשך הבנייה של יחידה 4, עד לתיקונן של הפרות הסכם השיתוף, באופן שהמשך הבנייה יהיה בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם השיתוף. עוד קבע בית המשפט כי צו המניעה הזמני מותנה בהפקדת ערבות מאת לוי על סך של 60,000 ₪.

בקשת רשות הערעור

9.

לטענת וזה, בידיהם מכתב מטעם לוי אשר מלמד על חוסר תום-לבם ומוכיח כי תביעתם היא תביעת סרק המהווה ניצול לרעה של הליכי המשפט. וזה טוענים כי אי-מתן הרשות לצירוף הראיות מנע את גילוי האמת וכי הגשת הראיות עשויה לחסוך בזמן שיפוטי ולייתר את התביעה העיקרית. לטענת וזה, בית המשפט דחה את הבקשה לצירוף ראיות בטענה שלא הוגש תצהיר, על אף שצורף לבקשה תצהיר המבהיר בין היתר את הסיבה לאי-צירוף הראיה במועד. עוד טוענים וזה כי שגה בית משפט קמא כאשר נענה לבקשת לוי ונתן צו מניעה זמני אשר משמעותו היא הריסת המבנה, שכן גובה 0.0 אינו ניתן לתיקון אלא באמצעות הריסת המבנה. וזה חוזרים על טענת השיהוי אשר נטענה לפני בית משפט קמא. עוד טוענים וזה כי שגה בית משפט קמא כאשר לא בחן כראוי את מאזן הנוחות ולא את הנזק אשר היה נגרם ללוי אלמלא ניתן הסעד הזמני.

דיון והכרעה

10.

למקרא החלטות בית משפט קמא, לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער על נספחיה, ולאחר שבחנתי את טענות וזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות. הלכה היא כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן בסעדים זמניים, וכי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בשיקול דעת זה אלא במצבים חריגים (רע"א 3851/11 נדב נ' לוי , פסקה 4

(לא פורסם, 7.6.2011)). לא זה הוא מצב הדברים בענייננו.

11.

אינני סבור כי יש עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, במה שנוגע לסיכוייהם הלכאוריים של לוי לזכות בתביעתם בהליך העיקרי. התביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי מעלה לכאורה, כפי שקבע בית משפט קמא, שאלה רצינית הנובעת מהסכמת וזה לתנאי הסכם השיתוף, ועל כן התביעה אינה משוללת יסוד. לטענת וזה, בדחיית בקשתם לצירוף ראיות שלל בית משפט קמא את אפשרותם להוכיח כי תביעת לוי היא תביעת סרק. אלא שבהחלטת בית משפט קמא לדחות את הבקשה לצירוף ראיה, לא נפל פגם, ועוד תבוא שעתה של הראיה ה'חדשה' להגישהּ. התצהיר שצורף לבקשה לא מגלה סיבה המצדיקה את העיכוב בהגשת הראיות אשר היו בידי וזה זמן רב לפני הגשת הבקשה למתן סעד זמני ולפני הדיון בה.

12.

נוסף על האמור לעיל בעניין הסיכויים הלכאוריים של התובענה, אציין, כי טענותיהם של וזה במישור של מאזן הנוחות, גם הן אינן מקימות, לדידי, עילה להתערבות בקביעתו של בית משפט קמא ובשיקול דעתו הרחב. אכן, בית משפט קמא לא דן בנזק אשר יגרם ללוי עקב הפרות הסכם השיתוף, אך קבע כי בשלב זה די בכך שאורבך ולוי מצאו לנחוץ לקבוע את הקריטריונים הללו בהסכם השיתוף כדי ללמד על חשיבות הדבר עבור לוי. צדק בית משפט קמא בקביעתו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת לוי, שכן מבלעדי צו המניעה הזמני, עשויים וזה לסיים את בניית יחידה 4 באופן שלא יאפשר עוד להשיב את מצב הדברים לקדמותו ולתקן את הפרות הסכם השיתוף. לעומת זאת, וזה יוכלו למצוא תרופה לנזקיהם, ככל שייגרמו, בערבויות אשר הפקידו לוי כתנאי לתוקפו של צו המניעה הזמני.

13.

לא נעלמה מעיניי טענת השיהוי שטענו וזה. אלא שגם בטענה זו אין כדי לשנות ממסקנתי לפיה לא קמה עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא ובשיקול דעתו הרחב. בדומה לבית משפט קמא, סבורני שבנסיבות העניין אין בכך שלוי נקטו בהליכים משפטיים כשוזה פעלו לצורך קבלת היתר בנייה או לאחר שהחלו בבנייה כדי לאיין את בקשתם לסעד זמני. זאת, מכיוון שבין הצדדים התנהל כל העת משא ומתן לצורך הגעה לפשרה, ומכיוון שלוי פעלו בדרכים נוספות למימוש זכויותיהם, ובהן הגשת התנגדות וערר לוועדה המקומית.

סוף דבר

14.

אשר על כן, ייוותר צו המניעה על כנו עד לבירור התובענה לגופה. בקשת הרשות לערער נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, לא אעשה צו להוצאות.