רע"א 390/07 גורג אספיר נ. עיסא עבוד קואס

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים

מיום 7.11.06 בע"א 9285/06, אשר במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על קביעת בית משפט השלום לפיה עליהם לסלק את ידם מנכס בו הם מתגוררים, ונקבע כי עליהם לפנות את הנכס עד ליום 3.12.06.

במקביל לבקשה זו הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצוע פינויים מן הנכס האמור, פינוי אשר נקבע לטענתם, על-ידי לשכת ההוצאה לפועל, להיום. יצוין, כי שתי הבקשות הוגשו לבית המשפט אתמול (14.1.07), ואולם הן הועברו ללשכתי רק היום בשעות הבוקר המאוחרות.

1.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנכס מקרקעין באזור בית לחם (להלן: הנכס ). בשנת 2002 שכרו המבקשים את הקומה השנייה של הנכס מבעליו, אישה בשם ג'נט אנדוניה, לתקופה של שנתיים. כחודש לאחר חתימת הסכם השכירות נפטרה בעלת הנכס. לטענת המבקשים, לאחר שנחתם הסכם השכירות ובטרם נפטרה בעלת הנכס, הסתבר להם כי בעקבות פגיעה של פגז צה"לי במבנה, חלק ממנו אינו ראוי למגורים. בעקבות גילוי זה פנו הם אל בעלת הנכס בבקשה לשנות את הסכם השכירות וזו נענתה לבקשתם וסוכם ביניהם כי המבקשים יוכלו לבצע על-חשבונם שיפוצים בקומה השנייה של המבנה, תוך שהם מתגוררים בקומה הראשונה שלו, ובתמורה, תוענקנה להם זכויות של דיירים מוגנים בנכס. הסכם לכאורי זה לא הועלה על הכתב ובעלת הנכס נפטרה כאמור מבלי שיש בידי המבקשים ראיה להיותם דיירים מוגנים בנכס.

בשנת 2003 רכש המשיב את הנכס מיורשיה של בעלת הנכס. היות והמבקשים לא שילמו דמי שכירות עבור הנכס, הגיש המשיב לבית משפט השלום בירושלים תביעה לסילוק ידם מן הנכס מכוחן של שלוש עילות: אי-תשלום דמי שכירות; השתלטות על חלק נוסף במבנה שלא הושכר להם; וביצוע שיפוצים במושכר בניגוד להסכם השכירות. תוך כדי ניהול ההליך הסתיימה תקופת השכירות של המבקשים, ועל כן קמה למשיב עילה נוספת לסילוקם מן הנכס.

2.

המבקשים העלו שלל טענות הגנה כנגד תביעתו של המשיב. בין היתר, טענו הם כי אין לבית המשפט סמכות טריטוריאלית לדון בתביעה; כי הנכס לא זוהה כדבעי על-ידי המשיב; כי הם בעלי זכות דיירות מוגנת בנכס; כי המשיב הוא בבחינת "אדם זר" המנסה להשתלט על הנכס שלא כדין וכי לא היתה לו עילת תביעה נגדם בעת הגשת התביעה, ועוד טענות כיוצא באלו. בית משפט השלום (כב' השופטת מ' אביב) התייחס באופן מפורט לטענות אלו ודחה אותן אחת לאחת. ככלל, הביע בית המשפט ביקורת חריפה כלפי המבקשים וכלפי האופן שבו ניהלו את הגנתם, תוך שהוא מציין כי שלל הטענות שהועלו על-ידם הסתברו כנעדרות כל בסיס עובדתי או משפטי, וכי הם גם לא עשו כל ניסיון להוכיח חלק נכבד מטענותיהם אלו. במסגרת זאת, נדחתה מכל וכל טענת המבקשים בדבר היותם דיירים מוגנים בנכס, וזאת לאחר שבית המשפט ציין כי עד שלב מסוים בהליך נראתה לו טענה זו כטענה הרצינית ביותר מבין טענותיהם של המבקשים. גם הבקשות הרבות שהמבקשים הגישו לאורך ההליך נמצאו על-ידי בית המשפט כחסרות כל בסיס וטעם, והוא ציין כי להתרשמותו, כל שביקשו המבקשים היה "להרוויח" זמן נוסף שבו יוכלו להתגורר בנכס מבלי לשלם עבורו. עוד ציין בית המשפט כי התנהגותם של המבקשים מהווה שימוש לרעה בהליכים משפטיים, כי מדובר באנשים אלימים ומסוכנים, וכי לא ניתן ליתן אמון בגרסתם. לאור כל זאת, קיבל בית המשפט את תביעתו של המשיב. נקבע כי על המבקשים לפנות את הנכס עד ליום 30.5.06, וכי אף שהמשיב לא תבע בהליך זה סעד של תשלום דמי השכירות אלא אך ביקש לפצל את סעדיו, ניתן להורות למבקשים לשלם לו את דמי השכירות, וכך אכן נעשה.

3.

המבקשים ערערו על פסק דין זה. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש) ציין כי המבקשים העלו בפניו את כל הטענות אשר נדחו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי הוא לא מצא כל ממש בטענות אלו. לדבריו, כבית משפט השלום, גם הוא סבור כי אין לתת יד לניסיונם של המבקשים להתחמק מחובתם לשלם דמי שכירות ולפנות את הנכס. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור ככל שהוא נוגע לפינויים של המבקשים מן הנכס, וקבע כי עליהם לפנותו עד ליום 3.12.06. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את הערעור בכל הנוגע לתשלום דמי השכירות לאחר מועד הגשת התביעה. בעניין זה נקבע כי מאחר וסעד זה לא נתבקש בכתב התביעה, יש לאפשר למשיב לפצל את סעדיו ולתבוע סעד זה בנפרד.

4.

בבקשת רשות הערעור המונחת בפניי כעת שבים המבקשים וחוזרים על הטענות השונות שהעלו בפני הערכאות דלמטה וטוענים כי אלו שגו בהכרעותיהן. בין היתר, יוצאים המבקשים כנגד העובדה שבית המשפט המחוזי לא התערב בקביעות בית משפט השלום בעניינים הבאים: בעלותו של המשיב בנכס; זיהוי המבנה; העדר עילת תביעה נגדם במועד הגשת התביעה; אלימות שהופעלה נגדם על-ידי המשיב; העדר סמכות טריטוריאלית להכריע בתביעה; זכותם לדיירות מוגנת בנכס; ההוצאות שנפסקו לחובתם ועוד.

בתגובה שהגיש המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי טוען הוא כי דין הבקשה להידחות על הסף הן בשל העובדה כי היא הוגשה בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתה, והן בשל חוסר תום-ליבם של המבקשים ושימושם לרעה בהליכי משפט. לגופו של עניין טוען המשיב כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" וכי גם לא מתקיימים בה התנאים המקובלים למתן סעד זמני בשלב הערעור.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב, ובפסקי הדין שניתנו על-ידי הערכאות דלמטה (לרבות פסק דינו של בית משפט השלום אשר לא צורף לבקשה), נחה דעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הלכה היא כי בית המשפט העליון יעניק רשות לערער ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עיון בכלל הטענות שהעלו המבקשים בבקשתם, אשר לא מצאתי לפרטן, מעלה בבירור כי המקרה הנוכחי אינו נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלו.

6.

בית משפט השלום בחן את טענות ההגנה של המבקשים באריכות ובפירוט, ולאור התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו ומן הראיות השונות שהוגשו, דחה את גרסתם מכל וכל, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. הטענות הועלו בשנית בפני בית המשפט המחוזי ולמעט בעניין תשלום דמי השכירות, גם הוא סבר כי יש לדחותן. במצב דברים זה, משמרבית טענותיהם של המבקשים יוצאות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, ומשהן ממילא נוגעות אך ורק לדלת אמותיה של המחלוקת בין הצדדים ואינן מעוררות שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית כלשהי, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהן. יתר על כן, אף לגופו של עניין לא מצאתי כי המבקשים הצליחו לקעקע את המסכת העובדתית שנתקבלה על-ידי הערכאות דלמטה, ובנסיבות אלו, ברי כי דין בקשתם להידחות.

יחד עם זאת, אציין כי ככל שהמבקשים סבורים כי הם זכאים לפיצוי בגין סכומי כסף שונים שהשקיעו בשיפוץ הנכס ובגין נזקים שנגרמו לרכושם כתוצאה מפינויים מן הנכס במהלך ההתדיינויות בבית משפט השלום, באפשרותם לפנות בתביעה נפרדת לבירור עניינים אלו.

7.

לבסוף, אבקש להוסיף את ההערה הבאה: בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר ניתן כאמור ביום 7.11.06, צוין במפורש כי הוא ניתן במעמד שני הצדדים. גם מתגובת המשיב עולה כי הן המבקשת 2 והן בא-כוחם של המבקשים נכחו באולם בית המשפט במועד מתן פסק הדין וקיבלו לידיהם עותק של פסק הדין מייד לאחר הינתנו. חרף זאת, טוענים המבקשים בפתח בקשתם כי נודע להם על פסק הדין רק ביום 10.1.07. טענה זו נראית לי, בלשון המעטה, תמוהה, ולא מצאתי בפי המבקשים הסבר משכנע לסתירה העולה מן הדברים. יתר על כן, אף שלא מצאתי לנכון להידרש לכך, על-פניו נראה כי יש ממש בטענת המשיב כי הבקשות הוגשו בחלוף המועד הקבוע לכך בדין. מכל מקום, ומעבר לכל זאת, לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לעובדה כי הבקשות הוגשו ערב מועד הפינוי שנקבע, ולא קודם לכן, וקשה שלא לקבל את הרושם כי היה בכך משום ניסיון להכניס את בית המשפט לסד זמנים צפוף שבו לא תהיה לו למעשה כל ברירה אלא לקבל החלטה לטובת המבקשים. לא ניתן לקבל התנהלות מעין זו, ולהבא, מוטב שהמבקשים ילמדו לנהל את עניינם בצורה אחראית והגונה יותר.

8.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משזו מסקנתי, ממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פינוי הנכס. בנסיבות העניין, ומשתגובת המשיב הוגשה מבלי שנתבקשה - אין צו להוצאות.