רע"א 3905/97 אליהו עמר נ. קצין התגמולים

בקשת רשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים: ב. גילאור ומ. נאמן) בע"א 4395/96, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959-.

1.המבקש פנה למשיב בבקשה להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959-, לאחר שנפגע, לטענתו, בתאונת דרכים במהלך שירות מילואים ברצועת עזה. בקשה זו נדחתה על ידי המשיב לאחר שבדיקות רפואיות שעבר המבקש הראו כי אינו סובל מנכות נוירולוגית. ערעורו של המבקש לועדת הערעורים נדחה אף הוא. פסיכיאטרית שמונתה על ידי הועדה מצאה כי המבקש סובל מהפרעת אישיות בסיסית אנטי-סוציאלית. בבדיקה לא נמצאו סימנים המעידים על תסמונת פסיכיאטרית הקשורה לתאונת הדרכים. המבקש ערער על החלטת הועדה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 35/93). בית המשפט המליץ למנות לו אפוטרופוס לדין. בהתאם, התקבל ערעורו של המבקש והדיון הוחזר לועדת הערעורים לצורך מינוי אפוטרופוס וניהול דיון מחודש.

2.הדיון החוזר בעניינו של המבקש נוהל על ידי ועדת ערעורים בהרכב שונה. גם ועדה זו חזרה ומצאה כי אין ממש בערעורו של המבקש. מסקנתה של הועדה היתה:

"... שמדובר באדם הלקוי בנפשו, ליקוי מולד או ליקוי שבהתפתחות.

בין אם מחמת ליקוי הטבוע בנפשו של המערער [המבקש], בתום-לב, ובין אם במסגרת ניסיון לנצל בצורה מניפולטיבית את התאונה הקלה שארעה לו בשירות המילואים, מייחס המערער [המבקש] מיחושים שונים אצלו לאותה תאונת דרכים, בין אם המיחושים אכן היו תקופה קצרה לאחר התאונה, בין אם נעלמו ובין אם מעולם לא היו".

בהתאם לכך נקבע, כי תאונת הדרכים לא גרמה למבקש כל נזק וכי הוא אינו סובל מנכות כלשהי.

3.המבקש ערער על החלטת הועדה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4395/96). מאחר והמבקש הופיע בלי ייצוג משפטי איפשר לו בית המשפט (כבוד הנשיא מ. סלוצקי והשופטים: ב. גילאור ומ. נאמן) להשמיע את טענותיו שלא על פי דיני הראיות וסדרי הדין המקובלים. בסופם של דברים קבע בית המשפט כי לא הובאה כל ראיה כי התאונה הקלה שארעה למבקש במהלך שירות המילואים היא שגרמה למצבו הבריאותי או כי הותירה בו נזק רפואי כלשהו. ערעורו של המבקש נדחה.

4.המבקש, שאינו מיוצג, פנה לבית משפט זה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בערעור זה, שאינו אלא בקשת רשות ערעור, שב המבקש ומעלה שורה של טענות השזורות זו בזו. בכללם של דברים טוען המבקש כי שגו הערכאות קמא עת סרבו להעניק לו תגמולים בגין הנכות שנגרמה לו, לטענתו, בשל פגיעת אבן במהלך שירות המילואים. המבקש מוסיף וטוען, כי לא התאפשר לו להביא לבית המשפט מומחים מטעמו על מנת להוכיח את טענותיו. המשיב מתנגד למתן רשות ערעור. לטענתו אין עניינו של המבקש מצדיק דיון בערכאה שלישית ואין בו אלא חזרה על טענותיו של המבקש בפני ועדת הערעורים ובית המשפט המחוזי. המשיב מוסיף וטוען כי בשל מצבו המיוחד של המבקש הקפיד בית המשפט קמא כי ימונה לו אפוטרופוס לדין לצורך הדיון בפני ועדת הערעורים במטרה להבטיח כי לא יקופחו זכויותיו.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. בית משפט זה חזר וקבע לא פעם כי רשות ערעור לא תינתן אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן המעלים שאלה חוקתית, משפטית או ציבורית בעלת השלכות רחבות (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בקשה זו אינה מעלה שאלה כאמור. כל עניינה של הבקשה הוא בנסיבותיה המיוחדות וברצונו של המבקש כי נתקן את העוול שנגרם לו, לטענתו, על ידי הערכאות קמא. לא זו תכליתו של הערעור השני. גם לגופם של דברים אין להענות לבקשה זו. בית המשפט המחוזי הלך דרך ארוכה לקראת המבקש. מונה לו אפוטרופוס לדין על מנת להבטיח כי ישמרו זכויותיו הדיוניות בפני ועדת הערעורים. גם בעת הדיון בערעור עצמו חרג בית המשפט מסדרי הדין המקובלים ונתן ליבו לכל טענותיו של המבקש. אין, איפוא, כל הצדקה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.