רע"א 3909/12 לביא ישעיהו נ. אליעזר יעקב שטרייכר

1.

המבקשים והמשיב היו בעלים משותפים של מקרקעין עליהם היה בנוי בית מגורים חד קומתי שכלל שתי יחידות דיור. בין הצדדים התנהלו מאז שנת 1995 הליכים משפטיים רבים וממושכים לרקע אי הסכמות לגבי פירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף ולגבי טיבן של הזכויות המשותפות באחוזי הבניה והאפשרות להצמידן ליחידות הדיור. ההליך המשפטי הראשון היה תביעת המבקשים נגד המשיב בת"א 4975/95 של בית משפט השלום בירושלים. על פסק דינו של בית משפט השלום (מיום 15.7.1999) ערער המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים והמבקשים הגישו ערעור שכנגד (ע"א 6401/99). על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (מיום 29.7.2002) הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, וניתנה להם רשות ערעור. המשיב מצידו הגיש ערעור שכנגד. בית המשפט פסק בערעור ביום 23.3.2005 (ע"א 10322/03). ככלל, בסופם של הליכים אלה נתקבלה עמדת המבקשים. לאחר סיום ההליכים פעלו המבקשים, בתחילה בשיתוף עם המשיב, להוצאות היתר בניה. המשיב הגיש למוסדות התכנון והבניה התנגדויות ועררים, אך בסופו של דבר ניתן היתר בניה. עם זאת, המבקשים נואשו מריבוי ההליכים, ההתנגדויות וההתנצחויות עם המשיב, ובשנת 2010 מכרו את זכויותיהם בקרקע.

2.

בשנת 2008 הגישו המבקשים לבית משפט השלום בירושלים תביעת פיצויים נגד המשיב (ת"א 18693/08). בתביעה זו נטען, כי המשיב נהג שלא בתום לב כאשר פעל בגדרם של ההליכים השונים כדי למנוע מהם את מימוש זכויותיהם בנכס המקרקעין. עמדת המבקשים בתביעתם האמורה היתה, כי המשיב העלה טענות עובדתיות ביודעו כי אינן אמת, ופעל ברשלנות, בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. בכך נגרמו למבקשים נזקים כבדים אותם תבעו בהליך האמור.

בית משפט השלום (כב' השופט ר' שמיע, סגן הנשיאה) דחה את תביעתם. ערעור שהמבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 30334-10-11) נדחה ביום 3.4.2012 (הרכב כב' השופטים ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל וא' רומנוב). מכאן בקשת רשות הערעור.

3.

בבקשה נטען, כי המחלוקת שבין הצדדים חורגת מהסכסוך הפרטי שביניהם ומצריכה הכרעה בשאלה עקרונית, שיש לה השלכה על כלל ציבור המתדיינים, בדבר זכותו של מי שנגרר להליכים משפטיים ממושכים, כשבמהלכם נמנע ממנו לממש את זכויותיו, לתבוע את נזקיו מבעל ריבו.

4.

בית משפט השלום פסק, כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח כי המשיב פעל בחוסר תום לב, ברשלנות או תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב במסקנות אלה. שתי הערכאות ציינו, כי השאלה, באלו נסיבות ניתן יהיה לחייב בעל דין בפיצוי בגין התנהלותו במהלך ההליך או אף בגין עצם התנגדותו לסעד שהתבקש, היא שאלה מורכבת, שנדונה בפסיקת בית המשפט העליון (ראו במיוחד ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל בע"מ פ"ד נח(2) 36 (2004); רע"א 1565/95 סחר שירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ פ"ד נד(5) 638 (2000); ע"א 4980/01 עו"ד שלום כהן, כונס נכסים נ' גלאם פ"ד נח(5) 625 (2004)). נמצא, כי על אף שבסופו של יום נדחו טענות המשיב בעיקרן, לא ניתן לומר על מהלכיו שהיו מחוסרי תום לב, רשלניים או שהיה בהם שימוש לרעה בהליכי משפט.

5.

דין הבקשה להידחות מבלי לבקש תשובה.

6.

המצע הנורמטיבי לסוגיה הנדונה הונח זה מכבר בפסיקת בית משפט זה, כמפורט לעיל. דחיית תביעת המבקשים לא נעשתה כיוון שהפסיקה לא הכירה בזכותו של בעל דין לתבוע פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה ממהלכיו של הצד שכנגד בהליכים משפטיים, אלא כיוון שהמבקשים לא הוכיחו כי בעניינם מתקיימים התנאים שיצדיקו חיוב המשיב בפיצוי. המבקשים לא הוכיחו כי המשיב פעל בחוסר תום לב או התרשל. אכן, לכאורה נטען בבקשה, כי עצם העובדה שמשך שנים כה רבות עלה בידי המשיב לעכב את אפשרות מימושן של זכויות המבקשים, כשבסופו של יום נפסק לטובתם, היא, כשלעצמה , מצדיקה חיוב בפיצויים. אלא שאין לקבל טיעון זה. כפי שנפסק, בתחום הנדון יש להימנע מהרתעת יתר ומפגיעה בזכות הגישה לערכאות ויש להכיר בזכות לפיצוי רק כשמוכח שהיריב אכן ביצע עוולה כלפי בעל הדין התובע או נהג שלא כדין.

אכן, מאז פסק הדין בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1) 313 (1985) ההלכה היא שעוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) אינה יוצרת הסדר שלילי ואין מניעה לתבוע את היריב בעילת רשלנות או במסגרת עוולה אחרת. גם אינני שולל את האפשרות שהיקף האחריות בגין ניהול "הליכי סרק" יורחב, במקרה המתאים , מעבר למה שהוכר עד כה בפסיקת בית משפט זה (ראו, כחומר למחשבה, את העמדה שהביע משה בר-עם במאמרו "הליכי סרק אזרחיים" עלי משפט ו תשס"ז 135); אך במקרה דנן, כפי המתואר בפסק דינו של בית משפט השלום, לא הונחה תשתית עובדתית שתצדיק בחינה שכזו, שכן נדרשת הוכחה ממשית של התנהלות מחוסרת תום לב או רשלנית ולא די בטיעון המבוסס בעיקרו על הימשכות ההליכים (שלחלקה אחראית, לדאבון הלב, מערכת המשפט) ותוצאתם הסופית. יפים לענייננו דברי השופטת א' חיות בע"א 2273/02 שהוזכר לעיל, בהפנותה לרע"א 1565/95, שגם הוא נזכר לעיל:

אכן, בית-משפט זה הכיר בקיומה של חובת זהירות שחב בעל-דין כלפי יריבו בנוגע לפעולות המתבצעות במסגרת הליך שיפוטי, וכדברי השופט מצא ברע"א 1565/95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ ( ... ):

' ... מאז פסק-הדין בעניין גורדון

אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי אשר ננקט על-ידי יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה), עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע בהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית - המשפט' ( שם ,

בעמ' 655 ).

דברים אלה בפרשת סחר ושרותי ים מתייחסים לשימוש בלתי

ראוי שנעשה במכשיר העיקול הזמני, וניתן ליישמם גם באשר לפעולות אחרות שנקט בעל - דין במהלך התדיינות משפטית. אולם ברי כי גם אם עשויה לעמוד לבעל - דין עילת תביעה בגין התרשלות של אחר בהליך שיפוטי – התרשלות שגרמה לו נזק – הרי שלא בנקל יטיל בית - המשפט אחריות שכזו, ובדרך - כלל תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום - לב, התנהגות שיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט ( שם ,

בעמ' 656-655 , 664 ). למותר לציין כי יש צורך בהכרעה ברורה לגבי התקיימותם של יסודות עוולת הרשלנות, ובכלל זה קיומה של חובת זהירות, התנהגות בלתי סבירה המפרה את החובה וקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק" (פסקה 12).

אלא שבמקרה דנן נפסק, כי המבקשים לא הוכיחו את יסודותיהן של עילות התביעה האפשריות. בקביעה זו אין מקום להתערב ב"גלגול שלישי", מה גם שאין היא מעוררת כל שאלה כללית או עקרונית, ולפיכך אין מקום ליתן במקרה דנן רשות ערעור.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.