רע"א 3917/07 אריה גולן נ. קצין התגמולים

1.

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן), שלפיו נדחה ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק ).

2.

המבקש, יליד שנת 1952, הוכר כנכה לפי החוק בגין פגיעות הנובעות מחבלה שנגרמה לו בשנת 1970 ומתאונת דרכים בה נפגע בשנת 1972. בין היתר, הוכרה הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי על פי פרט 37(2)(א) III

לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל - 1970, (להלן: התקנות ).

3.

בשנת 2005 פנה המבקש לוועדה הרפואית מדרג ראשון בבקשה שתכיר בנכות "מוסבת" בהתאם לסעיף 8 לתקנות, ממנה סובל המבקש בע"ש צווארי כתוצאה מניתוח שעבר בשנת 2004 בשל מלופטיה. הוועדה הרפואית החליטה לדחות את הבקשה בנימוק לפיו "אין קשר בין ההפרעה הקלה בתנועות ע"ש צווארי בשנת 1972 לבין השינויים הניווניים הקשים שהתפתחו בע"ש צווארי במהלך 32 השנים האחרונות שבגינם נותח ומצבו הוחמר...". לפיכך נקבע כי "אין קשר בין נכותו המוכרת להחמרה במצבו...", בהסתמך על תקנה 9 לתקנות. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לוועדה הרפואית העליונה בה טען כי הוועדה הרפואית מדרג ראשון חרגה מסמכותה כשהסתמכה על תקנה 9 ולא על תקנה 8 לתקנות. הוועדה הרפואית העליונה דחתה את הערעור ולכן הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את הערעור. בית המשפט קבע כי הוועדות הרפואיות בחנו את טענת המבקש לפיה הפגיעה שנגרמה לחוליות כתוצאה מהניתוח מהווה שלב מוסב, המוגדר כשלב בהתפתחות פגימה הנובעת מהחמרת המחלה המוכרת, תוך התייחסות לגורם הניתוח בהשוואה לפגימה המוכרת. בית המשפט קבע כי קביעת קיומו של קשר רפואי בין ליקוי אחד למשנהו הינה בתחום שיקול דעתן המקצועי של הוועדות הרפואיות ובית המשפט אינו מתערב בה. עוד קבע כי היה זה מחובתן של הוועדות הרפואיות לבחון את שאלת הקשר בין הפגיעה הצווארית שהצריכה ניתוח לנכות המוכרת שנבעה מתאונת הדרכים, וכי בנסיבות העניין, אבחנה בין הוראות תקנה 9 ל-8 הינה חסרת משמעות, כשהשאלה האמיתית שעמדה לדיון הינה שאלת הקשר בין ההתפתחות המאוחרת לפגימה המוכרת.

מכאן הבקשה שבפניי.

5.

המבקש מעלה בבקשתו מספר סוגיות ובהן האם תקנה 8 חלה על נכות מסוג "גרימה" להבדיל מנכות מסוג "החמרה", והאם פרשנות זו מתיישבת עם סמכותו של מתקין התקנות. עוד שואל הוא האם תקנה 9 לתקנות חלה על מצב של החמרת פגימה ועל המשך התפתחות הסיבה לנכות בה הוכר הנכה. לדעתו, אף אחד משני הסעיפים אינם חלים על עצם התפתחות הפגימה המוכרת. המבקש מתאר את הרקע להגשת הבקשה ומציין, בין היתר, את חוות דעת של ד"ר פרידמן שהמליץ על הכרה ב"הפרעה" הצווארית תוך אימוץ תהליך ההחמרה שחל בה עם השנים. הוא מבקש לבטל את החלטות הוועדות הרפואיות ולהחזיר את הדיון לוועדה הרפואית מדרג ראשון לקביעת שיעור נכותו הצווארית לפי הממצאים שמצאה ובהתאם לתקנה 9 לתקנות הנוגעת לקשר בין נכותו המוכרת לשינויים הניווניים שהתפתחו למלופטיה, בגינה נותח.

6.

עיינתי בבקשה על נספחיה ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אין חולק כי בזמנו הוכרה למבקש הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי על פי פרט 37(2)(א) III

לתקנות. יתכן, כי בהתאם לתקנה 8, פגימה שנגרמה במהלך השירות הצבאי, תגרור בעקבותיה פגימה נוספת שתיקרא "נכות מוסבת". תקנה 9 לתקנות דנה בפגימה הנובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת. ואולם, הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של המבקש קבעו עובדתית כי השינויים הניווניים מהם סבל המבקש והצורך בניתוח נגרמו עקב השנים ומפאת גילו של המבקש, ללא קשר לפגימה הקלה בצוואר שהוכרה לפני שנים רבות. במילים אחרות, הוועדות הרפואיות הכריעו כי אין קשר בין הנכות שהוכרה בזמנו לשינויים הניוונים מהם סבל לאחרונה ושהצריכו ניתוח, בנימוק כי אין הוא מהווה שלב בהתפתחות הפגימה הנובעת מהחמרת המחלה המוכרת. קביעות אלה, לפיהן אין קשר רפואי בין הפגימות הינן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בשיקול דעתן המקצועי של הוועדות הרפואיות ואין להתערב בהן, שכן הלכה פסוקה היא כי על הקשר בין הפגימה המסוימת החדשה לבין הפגימה המוכרת מן הבחינה הרפואית תחליט הועדה הרפואית. לפיכך אין טעם בהחזרת הדיון לוועדה הרפואית. בנסיבות אלה נראה כי אין משמעות לאבחנה בין הוראת תקנה 8 לתקנה 9 לתקנות.

לאור כל האמור לעיל אלה דין הבקשה להידחות.

משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.