רע"א 3924/11 יובל איזנקוט נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ת' כתילי) מיום 27.4.2011 בה נדחתה בקשת המבקש לביטול תוספת הפיגורים שנצברה לחובתו עקב אי תשלום הפיצוי למתלוננות בו חויב במסגרת גזר הדין שניתן בעניינו ביום 28.2.2006.

העובדות והטענות העיקריות הצריכות לעניין הן אלה:

1.

המבקש הורשע בבית משפט קמא בביצוען של עבירות מין חמורות וביום 28.2.2006 נגזר דינו, בין היתר, לעונש מאסר בפועל בן 17 שנים. כן חויב המבקש לשלם לכל אחת מן המתלוננות פיצוי בסכום העומד על 50,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן גזר-הדין. ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה על פסק-הדין שניתן בעניינו (ע"פ 3314/06 אייזנקוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.2010 )) נדחה ברובו למעט בסוגיה אחת. בהתאמה, הופחת עונש המאסר בפועל שהושת עליו ל – 16 שנים. יתר רכיבי גזר-הדין, לרבות חיובו של המבקש בתשלום פיצוי למתלוננות, נותרו על כנם.

לאחר הדברים הללו, פנה המבקש לבית משפט קמא בבקשה לביטול ריבית הפיגורים שהצטברה לחובתו עקב אי תשלום הפיצוי למתלוננות. ביום 27.4.2011 דחה, כאמור, בית משפט קמא בקשה זו בקובעו, בין היתר, כי הואיל ועד לאותו המועד שילם המבקש פחות מעשירית מסכום הפיצוי המקורי, לא יהא זה מן הראוי להורות בשלב זה על ביטול תוספת הפיגורים. עם זאת,

ציין בית המשפט כי ככל שהמבקש יזדרז לשלם את סכום הפיצוי המקורי, הוא יוכל לשוב ולפנות אליו בבקשה נוספת לביטול תוספת הפיגורים. להשלמת התמונה יצוין כי טרם החלטה זו פנה המבקש למשיב 2 – המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: המרכז לגביית קנסות ) בבקשה לפריסת תשלום הפיצוי והמרכז לגביית קנסות אכן נעתר לבקשה זו ואיפשר למבקש לשלם את הפיצוי ב- 24 תשלומים חודשיים בסך 800 ש"ח כל אחד ובהמשך, במסגרת החלטתו מיום 3.3.2011, אפשר בית משפט קמא למבקש לשלם את הפיצוי למתלוננות בתשלומים חודשיים בסך 500 ש"ח כל אחד וזאת החל מיום 15.3.2011.

2.

בבקשה שלפני שב המבקש ועותר לביטול תוספת הפיגורים שהצטברה לחובתו עקב אי תשלום הפיצוי למתלוננות. המבקש טוען כי החלטתו של בית משפט קמא לוקה בחוסר סבירות קיצוני הואיל ולשיטתו עלה בידו להוכיח כי יכולתו לשאת בתשלום הפיצוי ולו במסגרת הסדר תשלומים היא מועטה ביותר נוכח עונש המאסר הממושך שהוא מרצה והעובדה כי אין לו כל הכנסות או רכוש מלבד השכר אותו הוא משתכר תמורת עבודתו במפעל בבית הכלא.

המשיבים סבורים כי דין הבקשה להידחות הואיל ולשיטתם משמעה, הלכה למעשה, שינוי של פסק-דין חלוט שניתן בבית משפט זה בערעור הפלילי שהגיש המבקש ואשר, כאמור, דחה את השגות המבקש על חיובו בתשלום פיצוי למתלוננות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום. לעניין זה מטעימים המשיבים כי תוספת הפיגורים הנגבית מן המבקש הינה אך ורק בגין הפרשי ההצמדה והריבית בהתאם לפסק-הדין. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הואיל ובקשתו של המבקש נסובה על חיובו בתשלום פיצוי למתלוננות מכוח הוראת סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, היה עליו לצרף את המתלוננות כצד להליך הנוכחי ומשלא עשה כן מהווה הדבר טעם נוסף המצדיק את דחיית בקשתו.

3.

דין הבקשה להידחות לעת הזו. עם זאת, בית משפט קמא לא סתם את הגולל על בקשתו של המבקש והביע בהחלטתו נכונות לשוב ולשקול את העניין ככל שהמבקש ישלם למתלוננת את סכום הפיצוי המקורי. לפיכך, אסתפק כאמור בדחיית הבקשה לעת הזו בלא לקבוע מסמרות בסוגיות העולות מטענותיהם של המשיבים.

אין צו להוצאות.