רע"א 3938/10 F.HOFFMANN LA ROCHE נ. טום וילוזני

1.

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ד' גנות) במסגרתה נדחתה בקשה להוציא שתי חוות דעת מתיק בית המשפט.

המשיב תבע את המבקשים בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל נטילת כדורי ראוקוטאן שניתנו לו לשם טיפול באקנה. הנזקים להם טען המשיב היו, בעיקרם, תופעות לוואי שונות שנגרמו לו, בהן: התפרצות תופעת "פליקוליטוס" (פצעונים עם ראשים לבנים מוגלתיים), התפתחות אקזמה ותופעות של חוסר מוטיביציה ואי שקט נפשי. התובענה הוגשה במקורה בשנת 2005 ובשנת 2006 הוגש כתב תביעה מתוקן. בדיון ביום 6.12.09 עתר המבקש למתן אורכה להגשת חוות דעת נוספת בתחום העור, וזאת בשל החמרה נטענת במצב בריאותו. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה תוך הבעת מורת רוחו מאופן ניהול התובענה על ידי המשיב, וקבע כי חוות הדעת תוגש לא יאוחר מיום 6.1.10. ביום 5.1.10 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת חוות הדעת, וזאת לטענתו בשל "קשר השתיקה" הקיים בין הרופאים, המקשה עליו לקבל את חוות הדעת הנדרשת. בית המשפט נעתר לבקשה פעם נוספת, וקצב למשיב ארכה אחרונה בת 30 יום להגשת חוות הדעת המבוקש. בסופו של דבר הגיש המשיב, באיחור של ארבעה ימים, שתי חוות דעת: האחת – של מומחה לרפואה פנימית ולמחלות מטבוליות, והשנייה – של מומחה בתחום העיניים.

2.

המבקשים עתרו להוציא את חוות הדעת מהתיק, הן מן הטעם שהוגשו באיחור ובניגוד להחלטת בית המשפט והן מן הטעם שהטענות המועלות במסגרת חוות הדעת החדשות מהוות הרחבת חזית אסורה, ודינן להידחות בשל התיישנות.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. נקבע כי התנהלותו של המשיב לוקה ברשלנות ובחוסר תום לב: המשיב, כך צוין, ביקש אורכה כדי להגיש חוות דעת בשל ההחמרה במצב עורו, "והנה, באיחור רב מאד, התברר כי התובע [המשיב] ניצל את פרק הזמן שחלף, כדי להמציא שתי חוות דעת חדשות, שאף לא אחת מהן, מתייחסת למצב עורו...". בית המשפט קבע לעניין זה כי המשיב "הוליך שולל הן את ב"כ הנתבעים [המבקשים] והן את בית המשפט, והתנהלות זו הינה חמורה מאד, ומציבה סימן שאלה באשר לתום ליבו ויושרו...". על אף האמור , דחה בית המשפט את הבקשה למחיקת חוות הדעת הנוספות. בית המשפט ציין כי התביעה הוגשה מלכתחילה בעילה של רשלנות שיוחסה למבקשים, שטעו לכאורה באופן הטיפול בבעייתו של המשיב. טענתו של המשיב – כך הודגש – היתה כי כתוצאה מהתוויה רשלנית של תרופת ראוקוטאן, נגרמו לו נזקים רפואיים כמפורט בכתב התביעה ובחוות הדעת שהוגשו מטעמו. לאור האמור, בא בית המשפט לכלל מסקנה כי "חוות הדעת הנוספות שהוגשו, אינן משנות את 'העובדות המהותיות' הבסיסיות שנטענו בכתב התביעה, אלא 'מעדכנות' את נזקיו של התובע [המשיב] כתוצאה מהטיפול הרשלני הנטען, אשר ניתן לו, ומשכך, אין מדובר בהרחבת חזית אסורה". בית המשפט הוסיף וציין לעניין זה כי מקום בו בעל דין נמנע מצירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה – בשל חסרון כיס, קושי לאתר מומחה בתחום הנדרש ואף כתוצאה מטעות בשיקול דעת או התרשלות – רשאי בית המשפט לפטור אותו מהגשת חוות דעת "מטעמים מיוחדים שירשמו", כאמור בתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. "מקל וחומר" – כך נקבע – "קיימת לבית המשפט סמכות טבועה לאפשר הגשת חוות דעת רפואית, ולו באיחור, גם אם אי הגשת חוות הדעת במועד נובעת מתוך רשלנות ו/או שיקול דעת שגוי. יש לזכור, כי בסופו של יום, ניצב בפני בית המשפט תובע אשר סבור כי נגרם לו עוול, ובית המשפט מצווה לדון בתביעתו, אף אם ניהולה לוקה".

לבסוף, קבע בית המשפט כי אין הוא נדרש לדון בשאלת ההתיישנות, שכן במקרה דנן אין המשיב מבקש לשנות או להוסיף על עילות התביעה המקוריות, אלא כל רצונו הוא לצרף חוות דעת רפואיות ועדכניות, התומכות בטענותיו ובעילות התביעה המקוריות. אין מדובר בתיקון כתב תביעה – כך נפסק – אלא בבקשה לצירוף חוות דעת רפואית להוכחת עילת תביעה שנטענה. בית המשפט דחה איפוא את בקשת המבקשים, אך חייב את המשיב בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח, בשל "שלל מחדליו הנמשכים".

4.

המבקשים סבורים כי בהחלטת בית המשפט קמא נפלו מספר טעויות משפטיות המחייבות את ביטולה. בבקשתם ובתשובתם לתגובת המשיב, הם טוענים כי מן הראוי היה להבחין בין שתי חוות הדעת שהוגשו: בעוד שהמשיב העלה בכתב תביעתו טענות בנוגע לנזקים שונים בתחום רפואת העיניים, הרי שחוות הדעת שהוגשה בתחום הרפואה הפנימית, כך נטען, מעלה לראשונה טענות בדבר ירידה בצפיפות העצם (אוסטאופניה), שמקורה לכאורה בנטילת התרופה. המבקשים סבורים כי מדובר בעילה חדשה ובטענות חדשות לחלוטין, אשר אין להן זכר בכתב התביעה, ועל כן, לטענתם, שומה היה להגיש במקרה דנן בקשה לתיקון כתב התביעה. הם מדגישים כי חוות הדעת מוגשת כעשר שנים לאחר נטילת התרופה ובחלוף למעלה מחמש שנים ומחצה לאחר שהוגש כתב התביעה, לאחר שהליכי קדם המשפט הסתיימו. המדובר, לטענתם, בהרחבת חזית אסורה ובשיהוי רב, וזאת מבלי שהובא כל טעם להגשת חוות הדעת באיחור כה גדול, ולפיכך אסור היה להתיר את הגשתה. המשיב מצידו סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. הוא טוען כי אין מדובר בהרחבת חזית, אלא בהחמרה במצב בריאותו, שלא היתה ידועה בזמן הגשת התביעה. עוד טוען הוא כי – כפי שקבע בית המשפט קמא – חוות הדעת אינה משנה את העובדות המהותיות שבכתב התביעה, אלא את תיאור הנזקים וחומרתם. המשיב מוסיף וטוען כי מסר במפורש, במסגרת תצהיר התמיכה בבקשתו להארכת המועד להגשת חוות הדעת, כי נתגלתה אצלו אוסטאופניה קשה בעצמות הירך.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, את תגובת המשיב ואת תשובת המבקשים לתגובה הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי היה ער למכלול טענותיהם של המבקשים, הוא בחן אותן בקפידה על רקע כתבי הטענות שהיו בפניו והחליט לדחותן. אין חולק – וכך הבהיר בית המשפט במפורש בהחלטתו – כי בית המשפט מוסמך היה לקבל חוות דעת רפואית נוספת, ולו באיחור. המבקשים עצמם מפנים חלק נכבד מטרוניותיהם כנגד ההחלטה שלא לחייב את המשיב להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה, בצירוף תצהיר. הנה כי כן, החלטת בית המשפט קמא להתיר את הגשת חוות הדעת הנוספות בדרך בה הוגשו היא החלטה הנוגעת לניהול המשפט ולסדרי דין – החלטה המסורה ככלל לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. במקרה דנן החלטת בית המשפט קמא שקולה ומאוזנת, ומביאה בחשבון את הפגמים שנפלו בדרך התנהלותו של המשיב, על דרך פסיקת הוצאות לחובתו. לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותנו כערכאת הערעור.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשות ישאו בהוצאות המשיב בסך 8,000 ש"ח.