רע"א 3947/11 עופר גרשון נ. אבי ורפי עבודות עפר וסלילה בע"מ

לפני בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' שילה , השופטת מ' נד"ב והשופט

ד"ר א' סטולר ) בע"א 41539-10-10 שניתן ביום 20.4.2011, שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (השופט ז' ימיני ) בת"א 1974/04 שניתן ביום 7.9.2010.

רקע עובדתי

1.

חברת אריה את עופר בניה והשקעות (1997) בע"מ (להלן: חברת אריה את עופר ) זכתה במכרז של משרד הבינוי והשיכון (להלן: משרד השיכון ) לבניית פרויקט מגורים בעיר מודיעין (להלן: הפרויקט ). במסגרת הפרויקט התקשרה החברה בהסכם ליווי פיננסי עם בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק ), אשר מר ירון אגמון שימש כמפקח מטעמו (להלן: המפקח ). עופר ואריה גרשון (להלן: עופר ו- אריה ) הינם אחים ומנהליה של חברת אריה את עופר. ביום 14.11.2002 נחתם חוזה בהיקף 1,853,000 ש"ח בין חברת אריה את עופר לבין חברת אבי את רפי עבודות עפר וסלילה בע"מ (להלן: חברת אבי את רפי ) לביצוע עבודות עפר בפרויקט (להלן: החוזה הראשון ). חברת אבי את רפי סיימה לבצע את עבודות העפר בשלב שאותו היא מכנה "שלב א'" והפסיקה את עבודתה בפרויקט לתקופה של כמחצית השנה. אין מחלוקת בין הצדדים שבגין החוזה הראשון קיבלה חברת אבי את רפי את מלוא התמורה, אם כי התשלומים שולמו באיחור. ביום 17.11.2003 נחתם הסכם נוסף בהיקף 715,000 ש"ח בין שתי החברות לביצוע עבודות עפר בפרויקט (להלן: החוזה השני ). מטעם חברת אריה את עופר חתם על החוזה עופר, אשר גם ערב באופן אישי לתשלום החשבונות אשר יאושרו לתשלום על ידי הנהלת אתר הפרויקט. חברת אבי את רפי החלה לבצע את עבודות העפר בהתאם לחוזה השני, אך חברת אריה את עופר לא עמדה בתנאי התשלום הקבועים בו ושילמה באמצעות שיקים מעותדים למועדים רחוקים יותר מאלו שנקבעו בהסכם. בסמוך לסוף חודש דצמבר 2003 ולתחילת חודש ינואר 2004, כאשר ספקי ברזל סירבו לספק לחברת אריה את עופר ברזל באשראי, פנה עופר למר רפי כהן (להלן: כהן ), מנהל חברת אבי את רפי, וביקש ממנו לספק לחברה ברזל לצורך התקדמות בעבודות הבנייה, ומכאן ואילך חברת אריה את עופר מסרה לחברת אבי את רפי שיקים מעותדים בגין הברזל שסיפקה לה האחרונה.

2.

בהמשך, ביקשה חברת אריה את עופר מהבנק לאשר לה לבנות את היסודות לשלב ג' של הפרויקט, על מנת שמשרד השיכון לא יממש את הערבויות שמסרה לו, והבנק נעתר לבקשתה. ביום 2.2.2004 ביקר באתר הבנייה המפקח לשם בדיקת התקדמות הבנייה. בדו"ח שהגיש לבנק אישר המפקח כי חברת אריה את עופר ביצעה כ-66% מהיסודות של שלב ג' וכי החברה זכאית לקבל מהבנק סך של 4,150,531 ש"ח בגין זאת וסך של 273,011 ש"ח בגין שלד מרתף. בעקבות דו"ח המפקח שחרר הבנק כ-2,900,000 ש"ח לחברת אריה את עופר. חלק מהיסודות שבנייתם אושרה על ידי המפקח הם כלונסאות (עמודי בטון אשר ניצוקים לתוך בורות שנקדחים בקרקע), ולימים הסתבר כי אלה היו כלונסאות דמה, שכן הן נוצקו לתוך בורות בעומק קטן של כמטר בלבד. כלונסאות הדמה נראו מבחינה חיצונית ככלונסאות תקינות לכל דבר ועניין, אך לא ניתן היה לעשות בהן שימוש, והן נעשו על מנת לקבל את אישור המפקח לצורך הוצאת כספים מהבנק וכדי שמשרד השיכון לא יחלט לחברה ערבויות. ביום 11.3.2004, כחודש ימים לאחר שקיבלה חברת אריה את העופר את הסך האמור של כ-2,900,000 ש"ח, הגישה החברה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה להקפאת הליכים באמצעות עו"ד שלמה נס, אשר מונה לנאמן על נכסיה, ובסופו של יום היא הגיעה להסדר נושים. בד בבד התקבלה בקשת אריה ועופר להכריז עליהם פושטי רגל וניתן להם הפטר. עם זאת, ההפטר לא כלל פטור מתביעה נגדם שעילתה תרמית.

3.

ביום 4.5.2004 הגישה חברת אבי את רפי לבית משפט השלום ברמלה את תביעתה על סך 1,500,000 ש"ח כנגד חברת אריה את עופר, אריה ועופר, המפקח והבנק. טענותיה כלפי החברה הופנו למנהליה ובעלי מניותיה - אריה ועופר - שכן מאחר שהחברה הגיעה להסדר נושים לא היה מקום לדון בתביעה נגדה. כנגד עופר נטען כי הוא ביצע מעשי תרמית לרבות יציקת כלונסאות הדמה והצגת מצג שווא בעניין איתנותה הפיננסית של החברה ולרבות הסכמתו לחתום על ערבות אישית, וכי בכך גרם לחברת אבי את רפי לבצע עבורה עבודות ולספק לה ברזל. כנגד אריה נטען כי הוא ביצע מעשי תרמית, לרבות יציקת כלונסאות הדמה. כלפי המפקח טענה חברת אבי את רפי כי הוא התרשל בכך שלא גילה שמדובר בכלונסאות דמה, וכי אם היה מגלה זאת במועד, היא הייתה מפסיקה את עבודתה והיו נמנעים ממנה נזקים. כנגד הבנק נטען כי יש לייחס לו את רשלנות המפקח מכוח יחסי השליחות שביניהם. עוד נטען כי הבנק התרשל בכך שאישר העברת כספים מחשבון הליווי להוריהם של אריה ועופר שלא לצורך הבנייה בפרויקט והפך את חשבון הליווי לגרעוני.

פסק דינו של בית משפט השלום

4.

במסגרת תיק פשיטת הרגל התייחסה השופטת ש' דברת מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע לדו"ח הנאמן. בית משפט השלום סבר כי השופטת דברת אימצה את הדו"ח ולפיכך יש לראותו כחלק מהחלטתה. משכך, נקבע כי דינו של האמור בדו"ח, לפחות מבחינה עובדתית, כדין השתק פלוגתא בין הצדדים. כמו כן, נקבע כי חברת אבי את רפי לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח כי בוצעה כלפיה תרמית, וזאת בין היתר גם בשל כך שהנאמן התקשה להצביע על ראיות אשר יש בהן כדי להוכיח באופן חד משמעי כי אריה ועופר היו מעורבים בעניין כלונסאות הדמה. עוד נקבע כי בעניין זה התרמית הייתה מכוונת כלפי הבנק ומשרד השיכון ולכן אין חברת אבי את רפי יכולה להיבנות מהתרמית. עוד קבע בית משפט השלום כי המפקח לא יכול היה לגלות את התרמית הן מאחר שהוא לא ביקר בשטח בעת שחפרו את כלונסאות הדמה והן מאחר שגם אנשי מקצוע מובהקים בחפירות ובבניין אשר היו בשטח לא גילו את התרמית. נוכח זאת, בעניין פרשת הכלונסאות נדחתה התביעה כנגד כל הנתבעים.

5.

באשר לטענת חברת אבי את רפי כי לא הופקדו כספים בחשבון הליווי, קבע בית משפט השלום כי בהסתמך על עדותו של עופר ועל דו"ח הנאמן, כספים אמנם לא הועברו לחשבון הליווי, אך הם נשארו בחברת אריה את עופר ושימשו לשם תשלום לנושיה. נקבע כי בעניין זה לא היו בידי הנאמן ראיות שיאפשרו לו להכריע בוודאות האם מדובר בניהול רשלני גרידא או שמא בפעילות מכוונת של בעלי החברה. ואולם, מכל מקום, אף אם הייתה תרמית של חברת אריה את עופר או של מנהליה בהעברת כספי הרוכשים לחשבונותיה השוטפים, בין אם במודע ובין ברשלנות, היה זה לטובת תזרים המזומנים של החברה, ממנו נהנו בין היתר נושיה, עליהם נמנית גם חברת אבי את רפי. יתרה מכך, נקבע כי אף אם הייתה תרמית בעניין זה, היא הייתה כלפי רוכשי הדירות בלבד. באשר לבנק, נקבע כי הוא לא ידע על העברת כספי הרוכשים לחשבונות השוטפים של חברת אריה את עופר, וכי משנודע לו על כך, הוא דאג לגבות כספים אלו מן החברה על דרך קיזוז סכומים אותם הייתה זכאית לקבל מחשבון הליווי. נוכח האמור לעיל נדחתה תביעת חברת אבי את רפי גם בגין פרשה זו.

6.

בנוסף, טענה חברת אבי את רפי כי סך של כ-700,000 ש"ח הועבר בהוראת אריה ועופר מחשבון הליווי לחשבון הבנק של הוריהם. בית משפט השלום קבע כי מהראיות שהיו בפניו ומדו"ח הנאמן עולה כי יש לראות את ההעברה האמורה כהחזר הלוואות שנתנו ההורים לחברה. עוד נקבע כי לא ניתן לשלול את טענת אריה ועופר כי כספים אלו שימשו לפירעון חובות לנושים עקב הגבלת מסגרת האשראי. משכך, נדחה גם חלק התביעה המתייחס לפרשת העברת הכספים להוריהם של אריה ועופר. עוד נדחו טענות חברת אבי את רפי באשר לערבויות האישיות של עופר, מאחר שלא הוכח כי הוא ביצע מעשה מרמה, ותימוכין למסקנה זו מצא בית משפט השלום בדו"ח הנאמן, ובכך שחברת אבי את רפי ידעה על מצבה הכספי הקשה של חברת אריה את עופר עת החלה לספק לה ברזל. זאת ועוד, בית משפט השלום דחה את הטענה לפיה על הבנק לשלם מחשבון הליווי לחברת אבי את רפי את חובה של חברת אריה את עופר כלפיה, בקובעו כי אין לבנק חובת זהירות כלפיה. זאת, נוכח העובדה שחברת אבי את רפי לא הפקידה כל סכום לחשבון הליווי, לא נוצר קשר ישיר בינה לבין הבנק והיא מעולם לא הודיעה לו על קיומה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

7.

חברת אבי את רפי ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לומר כי האמור בדו"ח הנאמן הינו כפלוגתא פסוקה שאומצה על ידי השופטת דברת במסגרת תיק פשיטת הרגל, וזאת מהטעמים הבאים: אין כל אמירה מפורשת או משתמעת על אימוץ הדו"ח כחלק מההחלטה השיפוטית שלה; לא מדובר בהחלטת נאמן שניתנה במסגרת החלטה בדבר תביעת חוב; ויש חלקים בדו"ח שמהם ניתן להבין שהממצאים נקבעו שלא על סמך ראיות, אלא על סמך תחושות, בניגוד לכללים המשפטיים הרגילים לפיהם יש להגיע לממצאים רק על סמך ראיות קבילות. נוכח זאת, נקבע כי בית משפט השלום שגה משקבע שיש לקרוא את הדו"ח כחלק מהחלטתה של השופטת דברת , ולפיכך אין לראות פלוגתאות שבהן עסק הנאמן כפלוגתאות פסוקות במקרה דנן. באשר לשאלה האם נעשתה על ידי חברת אריה ועופר תרמית כלפי חברת אבי את רפי בפרשת כלונסאות הדמה, קבע בית המשפט המחוזי כי אמנם בעניין זה קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום נסמכו ברובן על ראיות שנשמעו בפניו והסתמכותו על דו"ח הנאמן הייתה מזערית, אך לאור העובדה שהוא ביסס הכרעתו בעניין זה גם על הדו"ח, יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום לדיון מחודש בנקודה זו לאור הראיות שהיו לפניו ובהתעלם מן הדו"ח. מטעמים דומים של הסתמכות על דו"ח הנאמן נקבע כי גם הדיון בסוגיות הבאות יוחזר בכפוף לאמור לעיל לדיון מחודש בבית משפט השלום: הקביעה כי בפרשת כלונסאות הדמה הייתה התרמית כלפי הבנק ומשרד השיכון ולא כלפי חברת אבי את רפי; אי הפקדת כספים בחשבון הליווי; משיכת כספים מחשבון הליווי; וערבותו האישית של עופר.

8.

באשר לשאלה האם בנסיבות העניין קמה חובת זהירות מצד המפקח והבנק כלפי חברת אבי את רפי כצד שלישי להסכם שבין הבנק לבין חברת אריה את עופר, נקבע כי בית משפט השלום לא קבע מהי השיטה אשר באמצעותה הובטח פירעון החוב של חברת אריה את עופר, וכי רק מקום בו קיימת הסתמכות של הקבלן על קיומו של הבנק כגורם מפקח על הפרויקט, כאשר הבנק מודע להסתמכות האמורה, יכול שתקום חובת זהירות מושגית. במקרה דנן הממצאים העובדתיים של בית משפט השלום, שבהם לא נמצא כל פגם, הם שלא נוצר כל קשר בין חברת אבי את רפי לבין הבנק אלא רק לאחר הגשת הבקשה להקפאת הליכים ולא היה כל איזכור של הבנק בהסכם בין החברות. משכך, לא ניתן לומר שהייתה הסתמכות כלשהי של חברת אבי את רפי על הבנק כגורם המלווה את הפרויקט. כמו כן, חברת אבי את רפי, אשר חששה מהסתבכות כספית של חברת אריה את עופר, ראתה לנכון להגן על עצמה באמצעות קבלת ערבות אישית של עופר ותו לא. נוכח זאת, בנסיבות העניין לא קמה חובת זהירות מושגית בין הבנק לבין חברת אבי את רפי. עוד נקבע כי נוכח היות המפקח שלוח של הבנק אין גם לו חבות כלפי חברת אבי את רפי וכן אין לבנק אחריות שילוחית על מעשיו או מחדליו, ככל שהיו כאלו. משכך, נדחתה התביעה כנגד המפקח והבנק.

9.

כמו כן, דן בית המשפט המחוזי בבקשת חברת אבי את רפי להוספת ראיה, שהינה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"פ 40099/08 מיום

14.4.2010 (להלן: הכרעת הדין ), אשר בכתב האישום נשוא תיק פלילי זה הייתה, בין היתר, חברה בשם סורמי השקעות בע"מ (להלן: חברות סורמי ) נאשמת. צויין, כי אחת מטענותיה של חברת אבי את רפי הייתה כי חברת אריה את עופר שילמה מיליוני שקלים לחברת סורמי, אשר מהכרעת הדין האמורה עולה כי זו עסקה בהלוואות בשוק האפור, ניכיון שיקים והנפקת חשבוניות פיקטיביות. עוד צויין, כי בחקירתו הנגדית של אריה עלה עניין חברת סורמי, אולם הוא הכחיש כל ידיעה בקשר אליה. נקבע כי אם אכן הוצאו כספים לחברת סורמי יש בכך כדי להשליך על דרך ניהול חברת אריה את עופר, על משיכת הכספים על ידי אריה ועופר ועל מהימנותו של אריה. פסק דינו של בית משפט השלום ניתן בטרם ניתנה הכרעת הדין, ומשכך חברת אבי את רפי הייתה יכולה להגיש לו את הבקשה האמורה. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי להכרעת הדין יש חשיבות ממשית להכרעת בית משפט השלום, אשר במידה רבה מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות, ועל כן נעתר לבקשה וקבע כי ניתן יהיה להגיש לבית משפט השלום את הכרעת הדין כדי שישקול אותה במסגרת שיקוליו.

10.

נוכח האמור לעיל, נדחה הערעור כלפי המפקח והבנק, בוטל פסק דינו של בית משפט השלום באשר לדחיית התביעה נגד אריה ועופר והתיק הוחזר לו לבחינת הראיות בעניינם בהתעלם מדו"ח הנאמן ולאור הכרעת הדין. עוד נקבע כי בית משפט השלום "ישמע כמובן טענות משלימות של הצדדים ויבחן כל בקשה נוספת שלהם".

טיעוני אריה ועופר ברע"א 3947/11

11.

לטענת אריה ועופר, בית משפט השלום כלל לא ביסס את פסק דינו על דו"ח הנאמן, אלא על ראיות ועדויות רבות אחרות. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שהחליט להחזיר לדיון בבית משפט השלום נושאים אשר חברת אבי את רפי כלל לא טענה לגביהם בכתב התביעה, כמו טענת הכלונסאות שנטענה רק כלפי המפקח והבנק והטענות בנוגע למשיכת כספים ואי הפקדת כספים בחשבון הליווי, שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן, טוענים אריה ועופר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחליט להחזיר את התובענה לדיון לבית משפט השלום בעקבות ראיה נוספת שהוגשה בערעור, שכן זו אינה רלוונטית, אין בה כדי לשנות את פסק דינו של בית משפט השלום ולא ניתנה להם הזדמנות להגיב ולטעון לעניין זה. בנוסף, טוענים השניים כי בית המשפט המחוזי התעלם מן העובדות שהובאו והוכחו בפני בית משפט השלום, לפיהן לא הוכחה עוולת המרמה נגדם. זאת ועוד, לטענת אריה ועופר שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע שאין השתק פלוגתא והשתק עילה מכוח דו"ח הנאמן.

טיעוני חברת אבי את רפי

ברע"א 4063/11

12.

לטענת חברת אבי את רפי, בית המשפט המחוזי התעלם מעדויות וראיות שונות מהן עולה כי לבנק חובת זהירות קונקרטית ומושגית כלפיה, ודי בכך כדי להצדיק את התערבות בית משפט זה מחובת הצדק. כמו כן, נטען כי קיימות ראיות לאינטרס ההסתמכות של חברת אבי את רפי על הבנק, להפרת חובתו לפקח על חשבון הליווי הסגור, להעסקת מפקח שאינו כשיר לתפקידו, להעברת כספים מחשבון הליווי ולהודאת הבנק בחובת זהירות כלפיה. עוד טוענת החברה כי העבודות שביצעה השביחו את ערך הפרויקט, אשר היה משועבד לבנק, וכי משהתרשל הבנק בפיקוח על חשבון הליווי הסגור ומשמכר את הפרויקט לצד שלישי, כפופה הנאתו מפירות הפרויקט לחובת הזהירות המוטלת עליו כלפיה. כמו כן, נטען כי נוכח הראיות אשר הונחו בפני בית משפט השלום בעניין אחריות המפקח והתעלמות בית המשפט המחוזי מראיות אלה, על בית משפט זה להתערב בשאלת חובת המפקח כלפי חברת אבי את רפי משיקולי צדק, שכן אף אם אין לבנק כל חובה כלפי החברה, אין הדבר פותר בנסיבות המקרה את המפקח מחובתו. נוכח האמור לעיל טוענת חברת אבי את רפי כי יש ליתן לה רשות ערעור, שכן המקרה דנן מעורר שאלה ציבורית בעניין אחריות המוסד הבנקאי כלפי צדדים שלישיים. לחלופין, נטען כי יש להורות גם על השבת עניינם של הבנק והמפקח לבית משפט השלום לבחינה מחודשת.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשות רשות הערעור, בפסק דינו של בית משפט השלום ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים. לפי ההלכה הפסוקה רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר) חיפה בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)]. סבורני כי אין זה המקרה בבקשה שלפני, שכן הן טיעוני אריה ועופר ברע"א 3947/11 והן טיעוני חברת אבי את רפי ברע"א 4063/11 נעוצים בנסיבות המקרה הקונקרטי שלפני ואין להם כל השלכה או חשיבות משפטית או ציבורית. כמו כן, אריה ועופר עצמם כלל אינם טוענים כי בקשתם מעוררת כל שאלה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור על פי ההלכה האמורה. חברת אבי את רפי אמנם טוענת כי עניינה מעורר שאלה מסוג זה, אולם כפי שיוסבר להלן לא כך פני הדברים.

14.

בית משפט השלום אמנם לא השתית את פסק דינו על דו"ח הנאמן בלבד, אך מעיון בו עולה כי הדו"ח היווה ראיה מרכזית אשר עליה ביסס בית המשפט חלק נכבד מקביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות בסוגיות הבאות: היוזמה לתרמית כלונסאות הדמה וכלפי מי היא כוונה; אי הפקדת כספים בחשבון הליווי; משיכת כספים מחשבון הליווי; והערבויות האישיות של עופר. נוכח זאת ומאחר שמקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי כי כלל לא ניתן לראות בדו"ח הנאמן כפלוגתא פסוקה שאומצה על ידי השופטת דברת במסגרת תיק פשיטת הרגל, צדק הוא בקובעו כי אין מנוס מלהחזיר את התיק לדיון מחודש בבית משפט השלום בהתעלם מן הדו"ח. יש לציין כי כמובן שאין בהחזרת הדיון לבית משפט השלום כדי לקבוע מסמרות לעניין הכרעתו העתידית, ולו מסור שיקול הדעת לבחינת השאלה האם גם בהתעלם מדו"ח הנאמן עמדה חברת אבי את רפי בנטל הנדרש להוכחת טענותיה כלפי אריה ועופר ואם לאו.

15.

בניגוד לסוגיות האמורות לעיל, עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מלמד כי בסוגיית חובת הזהירות של הבנק כלפי חברת אבי את רפי כלל לא הסתמך בית המשפט על האמור בדו"ח הנאמן, ואיני רואה כל מקום להתערב במסקנתו בעניין זה, לפיה לא התגבשה במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית ומושגית של הבנק כלפיה, שכן מסקנה זו מבוססת היטב בחומר הראיות ובנסיבות המקרה הקונקרטי והיא אף אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. זאת ועוד, לפי ההלכה והספרות המקצועית חובת הזהירות של הבנק כלפי צדדים שלישיים הינה מצומצמת ואחריותו כלפי קבלני משנה וספקים של הקבלן הלווה תוטל רק בהתקיים נסיבות מיוחדות, שאינן מתקיימות בענייננו [ראו: ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עזבון אופלגר , פ"ד נט(2) 349, 373-371 (2004); רות פלאטו-שנער דיני הבנקאות חובות האמון הבנקאיות 435-432 (2010)]. כמו כן, סבורני כי בנסיבות המקרה ייתכן כי לטענות חברת אבי את רפי לעניין התנהלות המפקח יש נפקות במישור היחסים שבין המפקח לבין הבנק, אך לא במישור היחסים בין המפקח לבינה, ומשכך לא נדרשת כל התערבות בעניין זה, ודאי שלא משיקולי צדק. נוכח האמור לעיל אין כל הצדקה להשיב גם את הדיון בעניינם של המפקח והבנק לבית משפט השלום.

16.

כמו כן, איני רואה כי נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לקבל את הבקשה להוספת ראיה ובנימוקיו לכך. בנוסף, אין לקבל את טענת אריה ועופר כי נשללה מהם זכות הטיעון בעניין זה. זאת, מאחר שמפרוטוקול הדיון מיום 17.2.2011 בבית המשפט המחוזי עולה כי ניתנה לבאי כוחם אפשרות להגיב לבקשה האמורה וכל שנטען על ידם לעניין זה הוא כי: "אנחנו מתנגדים לראיה הנוספת שהוגשה במהלך הדיון".

17.

עוד יצויין כי לאור קביעת בית המשפט המחוזי לפיה בית משפט השלום ישמע טענות משלימות של הצדדים ויבחן כל בקשה נוספת שלהם, באפשרותם לטעון לעניין הרחבת החזית לפני בית משפט השלום.

18.

משכך, הבקשות נדחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים באף לא אחת משתי הבקשות איני עושה צו להוצאות.