רע"א 3951/98 דוד עטיה נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

1.המשיב נקט נגד המבקשים בהליכים למימוש משכון שהוטל על דירת המגורים של המבקשים. המבקשים הגישו תובענה על דרך של המרצת פתיחה בה עתרו לפסק דין הצהרתי שיקבע כי שטר המשכון נעשה להבטחת הלוואה מסוימת בלבד, וכי סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל שנפתח למימוש המשכון אינו הסכום שלהבטחתו נעשה המשכון. כן הגישו בקשה לצו המעכב את הליכי ההוצאה לפועל עד למתן פסק דין.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר נ' דנון), בהחלטתו מיום 6.4.98 - שניתנה לפי בקשת המבקשים ובטרם התקבלה תגובת המשיב - קיבל את הבקשה לעכב את ההליכים בתנאי שהמבקשים ישלמו את כל פיגוריהם על חשבון ההלוואה וכן יפקידו 10,000 ש"ח בערבות בנקאית, וזאת עד יום 19.4.98. המבקשים לא קיימו את התנאים הנזכרים וביום 22.4.98 נתן בית המשפט המחוזי החלטה נוספת המבטלת את החלטתו הקודמת. בבקשתם מיום 17.5.98 ביקשו המבקשים להאריך להם את המועד לביצוע התנאים. ביום 28.5.98 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להארכת המועד מן הטעם ש"לאחר מתן ההחלטה מ22.4.98-, בטלה ההחלטה מ6.4.98- למעשה נדחתה - ואין יותר צו ארעי שאפשר לקיימו. לכן אין מה להאריך". על החלטה זאת מבקשים המבקשים להרשות להם לערער.

2.בבקשתם להרשות להם ערעור מעלים המבקשים את הטענה שלא ידעו על דבר ההחלטה מיום 6.4.98 וכי נודע להם עליה באקראי מתוך ההחלטה מיום 22.4.98. לפיכך לא יכלו לקיים את התנאי שקבע בית המשפט המחוזי. עוד מעלים הם נימוקים נוספים שבגינם לא יכלו לקיים את התנאי, אפילו היה נודע להם מיד דבר ההחלטה מ6.4.98-.

אין בידי לקבל את טיעונם. אם סברו המבקשים שעל בית המשפט המחוזי היה להשאיר את החלטתו מיום 6.4.98 על כנה - ולא לבטלה בהחלטתו מיום 22.4.98, כפי שעשה - היה עליהם לבקש רשות לערער על החלטתו האחרונה. לא היה, אפוא, מקום לבקשתם להאריך להם את המועד לקיומה של ההחלטה הראשונה, זאת שמיום 6.4.98. לפיכך צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשתם.

לאור האמור נדחית הבקשה להרשות ערעור. ממילא נדחית הבקשה לצו זמני לעיכוב מימוש המשכון.

3.בשולי הדברים אציין כי הבקשה להרשות ערעור הוגשה ביום 23.6.98. מכאן שיש לחשוש שגם בקשה זאת הוגשה באיחור, אולם לאור התוצאה אין צורך לבדוק גם ענין זה.