רע"א 3957/11 כמאל כמאל ואח' נ. נזרין טורס בע"מ

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג ) בע"א 61606-10-10 שניתן ביום 26.4.2011, במסגרתו התקבל חלקית ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת

ב' טאובר ) בתא"מ 5581-10-08 מיום 21.9.2010, ונפסק כי המבקשים ישלמו למשיבה סכום נוסף של 9,000 ש"ח בגין שירותי תיירות שרכשו באמצעותה וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח.

רקע עובדתי

1.

הבקשה שלפני עניינה בנופש שהזמינו המבקשים בטורקיה באמצעות המשיבה. המבקשים ביקשו תחילה להזמין נופש במלון יוקרתי שדירוגו חמישה כוכבים, אך יום לפני הנסיעה התחרטו וביקשו לשנות את חבילת הנופש למלון זול יותר ולאחר מכן ביקשו לשנות את ההזמנה למלון זול עוד יותר. בסופו של דבר בוצעה הזמנה למלון "רוז ביץ' רזידנס". על פי קביעת בית משפט השלום, עליה נסמך גם בית המשפט המחוזי, ההזמנה למלון "רוז ביץ' רזידנס" נעשתה על בסיס המידע כי אף דירוגו של מלון זה הוא חמישה כוכבים .

2.

בהגיע המבקשים לבית המלון מצאו כי המלון אינו תואם את ציפיותיהם. לטענתם המלון היה כאכסניית נוער וכן מצאו לוח שנה פרסומי לפיו מדובר במלון בדירוג של ארבעה כוכבים. משכך, סירבו המבקשים לקבל את החדרים במלון, נותרו ברחבת הכניסה למלון ופנו לנציגת המשיבה, הגב' וידאד מטר (להלן: הגב' מטר ), ממנה דרשו כי תפעל ללא דיחוי להעבירם לבית מלון אחר. הגב' מטר הודיעה בתחילה כי מדובר בעונת תיירות "בוערת", אך בסופו של דבר מצאה מלון חלופי, הודיעה למבקשים כי הם נדרשים לשלם תוספת של 25,000 ש"ח וכן 900 ש"ח עבור ההעברות ושלחה להם מסמכים בפקס, עליהם נדרשו לחתום כדי שניתן יהיה לטפל בבקשתם. המבקשים לא חתמו על המסמכים אך למרות זאת הועברו למלון החלופי.

3.

עם חזרתם ארצה סירבו המבקשים לשלם את דרישת התשלום הנוספת ובנוסף ביטלו את ההמחאה האחרונה על סך 11,000 ש"ח שמסרו למשיבה בגין ההזמנה המקורית. המחאה זו נגבתה בסופו של יום בהליכי גבייה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, לאחר שהתנגדות שהוגשה מטעם המבקשים נדחתה.

4.

המשיבה הגישה נגד המבקשים תביעה לתשלום סך של 48,000 ש"ח בגין יתרת החוב שחייבים לה לטענתה המבקשים, ואלו מצדם הגישו תביעה שכנגד על סך 50,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם לטענתם.

ההליך לפני בית משפט השלום ופסק דינו

5.

בית משפט השלום מצא כי המשיבה אכן הפרה את החוזה עם המבקשים כאשר המלון שהוזמן עבורם לא היה ברמת חמישה כוכבים כפי שביקשו. בית משפט השלום קבע כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי המבקשים התחייבו לשלם עבור ההפרש בעלויות בין שני המלונות. באשר להפרש המחיר בין שני בתי המלון קבע בית משפט השלום כי הוא אינו נתמך באסמכתא וכי מדובר בהתחשבנות פנימית, ומשכך לא הוכח כי המשיבה נשאה בפועל בהפרש המחיר. עוד קבע בית משפט השלום כי אין לחייב את המבקשים אף בהוצאות ההעברה בין המלונות, שאף הן נובעות מהפרת תנאי ההזמנה המקורית. בסופו של דבר, חייב בית משפט השלום את המבקשים אך בתשלום סך של 3,600 ש"ח לשם השלמת התמורה על פי ההזמנה המקורית ודחה את התביעה שכנגד.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי.

הערעור לבית המשפט המחוזי

6.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה בחלקו. את עיקר הכרעתו ביסס בית המשפט המחוזי על אשמם התורם של המבקשים. לגישת בית המשפט המחוזי לא ניתן להתעלם מאשמם של המבקשים שהחליטו ערב הנסיעה לשנות את הזמנתם ל-21 אנשים ממלון יקר למלון הזול ביותר שניתן למצוא באותה הקטגוריה, אשר לא הומלץ על ידי הגב' מטר. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא נסתרה עדותה של הגב' מטר לפיה נציג מטעם המבקשים הסכים לשאת בהפרש המחירים שבין שני בתי המלון וכי ניתן למצוא לכך חיזוק בפקסים ששלחה גב' מטר, בהם נכתב: "נא לחתום על שני המסמכים כפי שהבטחת טלפונית...". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את טענות המשיבה לפיהן המסמך שהציגה לעניין הפרש המחירים מהווה ראיה לכאורה לעלות ביטול ההזמנה במלון היקר והעלות הנוספת של המלון החלופי בהן נשאה המשיבה. נוכח האמור, העמיד בית המשפט המחוזי את חבותם של המבקשים על סך של 9,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שלפני.

עיקר נימוקי הבקשה

7.

טענתם העיקרית של המבקשים היא כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר השתית את חיובם של המבקשים על טענת ה"אשם התורם". לטענת המבקשים, בית משפט השלום קבע כי המשיבה היא שהפרה את החוזה ולא נקבע כי הם הפרו התחייבות כלשהי. במצב דברים זה, טוענים המבקשים, ההיזקקות לטענת ה"אשם התורם", שהינה טענת הגנה העומדת למפר החוזה כלפי הניזוק כתוצאה מההפרה ולפיה טוען המפר לחלוקת הנטל לנזק, בטעות יסודה. עוד טוענים המבקשים בהקשר זה כי טענת ה"אשם התורם" כלל לא הועלתה על ידי המשיבה בבית משפט השלום ובבית משפט המחוזי ומשכך חרג בית המשפט המחוזי מגדר המחלוקת שהכתיבו הצדדים בטיעוניהם. המבקשים משיגים אף לגוף הקביעה כי התנהגותם מבססת אשם תורם מצידם, ובהקשר זה טוענים, בין היתר, כי לא ניתן לקבוע כי נפל פגם בהתנהלותם כאשר ביקשו לשנות את המלון אך ערב הנסיעה, וזאת מהטעם ששינוי זה נעשה באמצעות המשיבה שהתחייבה למלון חלופי זול יותר ובאותו הדירוג. לטענת המבקשים, מועד ההתחייבות, בין אם נעשה זמן רב מראש ובין רק אם יום לפני המועד לביצועה, אין בו כדי להשפיע על מידת הקיום של ההתחייבות.

8.

עוד טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי פסק את הסכום שפסק על דרך הפשרה מבלי שהוסמך לכך. המבקשים מתבססים בטענתם זו על הצעה שהציע לטענתם בית המשפט המחוזי בדיון מיום 13.4.2011 לפיה יסיימו הצדדים את העניין בפשרה באופן שהמבקשים ישלמו למשיבה סך של 8,000 ש"ח. לאחר שסירבו, טוענים המבקשים, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין שמשקף למעשה את הסדר הפשרה שהציע לצדדים.

9.

עוד טוענים המבקשים שבקביעתו כי הפרו את התחייבותם לשאת בהפרש בין עלויות בתי המלון התעלם בית המשפט המחוזי מקביעת בית משפט השלום, לפיה לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי המבקשים או מי מהם התחייבו בתשלום תמורה נוספת. כמו כן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהתנהלותה חסרת תום הלב של המשיבה ומהנזקים שנגרמו למבקשים בעקבות הפרת ההתחייבות מצדה.

10.

לבסוף, טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה המסמך שהציגה המשיבה לעניין הפרשי העלות בין המלונות יכול להוות ראיה לכאורה לנזקה של המשיבה וכי המבקשים לא עמדו בנטל לסתור אותה. כמו כן, לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הנזק שנגרם למשיבה הוא בגין הפרש העלות בין המלונות וכן בגין עלויות הביטול. בקביעתו זו, טוענים המבקשים, התעלם בית המשפט המחוזי מקביעת בית משפט השלום כי טענת המשיבה, שמצאה ביטויה בעדותה של הגב' מטר, לפיה חישוב ההפרש מתבסס בעיקרו על דמי הביטול של המלון אותו החליפו, הינה חזית חדשה שלא הוזכרה בכתבי הטענות.

דיון והכרעה

11.

הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)]. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה היות שהיא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ואין בה ולו שאלה משפטית או ציבורית אחת הדרושה הכרעה.

12.

למעלה מן הדרוש אציין כי בנסיבות העניין נכונה מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתנה הסכמתו של נציג המשפחה לתשלום הפרש העלויות בין בתי המלון ולתשלום עלות ההעברות, ומסקנה זו מתיישבת עם הפקסים שנשלחו על ידי גב' מטר בהם ציינה מפורשות את ההסכמה שניתנה לה בעל פה. המבקשים אינם יכולים להיבנות מהעובדה שלא השיבו לדרישתה של הגב' מטר כי יחתמו על המסמכים שצורפו לפקסים ויחזירו אותם אליה.

13.

יתרה מכך, אף אם היו מתקבלות טענות המבקשים בכל הנוגע להיעדר כל התחייבות לתשלום נוסף או אשם מצדם, עדיין לא היה מקום לפטור אותם מתשלום עבור השירותים הנוספים שקיבלו. המבקשים זכו בחופשה שתנאיה טובים יותר מאלו של החופשה ששילמו עבורה והמשיבה היא שנשאה בהפרש בין החופשה שהוזמנה לחופשה החלופית, וזאת לדרישת המבקשים שלא היו מוכנים להיכנס למלון שהוזמן עבורם. בנסיבות אלה, אין תמה כי המבקשים התעשרו על חשבון המשיבה מבלי שהיו זכאים לכך. ענייננו מזכיר בעובדותיו את המקרה שנדון בע"א 430/79 בנישתי נ' ששון , פ"ד לה(2) 400 (1981) (להלן: עניין בנישתי ), אלא שבשונה מעניין בנישתי , על המבקשים בענייננו לא נכפתה טובת ההנאה לה זכו. נהפוך הוא: הם דרשו את טובת ההנאה הזו ולא היו מוכנים להיכנס לחדרי המלון שלא תאם את ציפיותיהם. המבקשים יכלו להיכנס לחדרים שהוזמנו עבורם, במלון ש"לא הומלץ להם", ולתבוע את המשיבה לכשיחזרו בגין עוגמת הנפש והנזקים שנגרמו להם (תביעה שאכן הגישו בסופו של יום). בנסיבות אלה, לא ניתן לדבר על "טיול ולא מרצון" כלשונו של השופט מ' לנדוי [ שם , בעמ' 414]. זאת ועוד, אף את ההפחתה שביצע בית המשפט המחוזי מהסכום הנתבע ניתן לנמק בפריזמה של דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן אף התנהגות התובע היא שיקול ראוי בשאלה האם יש מקום לפטור את הזוכה מחובת ההשבה [סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; ראו: דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 1184 (מהדורה שניה, 1998)]. בענייננו, התנהגותה של המשיבה שהפרה את התחייבותה ושנציגתה לא הביאה לידיעת המבקשים כי דירוגו של המלון אינו חמישה כוכבים, מצדיקה כי חלק מהעלות תיפול גם עליה. יתר השגותיהם של המבקשים על כך שבית המשפט המחוזי התעלם ממלוא נזקם אינן רלוונטיות כעת משלא ערערו על דחיית תביעתם שכנגד על ידי בית משפט השלום.

14.

דומני כי אף הטענות באשר להוכחת הפרש העלויות בין בתי המלון אינן מגלות טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי יכול היה להסתמך במסקנותיו על עדותה של הגב' מטר ועל הנספחים והמוצגים שמצביעים על פער בין העלות של המלון אותו הזמינו המבקשים לבין עלותו של המלון החלופי. עוד בהקשר זה אציין כי יש לדחות לגופה אף את טענת המבקשים לפיה בית המשפט המחוזי התעלם מקביעת בית משפט השלום בדבר הרחבת החזית שביצעה המשיבה בטענתה כי ההפרש בין בתי המלון נובע בעיקרו מדמי ביטול. בית המשפט המחוזי לא קבע כי עיקר ההפרש נובע מדמי הביטול, אלא כי הפרש המחירים בין בתי המלון כולל את עלויות הביטול, ומעיון בכתב תביעתה של המשיבה עולה כי נטען בו מפורשות שהתוספת הנדרשת היא "כולל דמי הביטול". משכך, אף אם הייתה הרחבת חזית, הרי שהיא בעצם הטענה כי ההפרש נובע בעיקרו מדמי הביטול ולא בעצם הטענה כי בהפרש נכללים גם דמי ביטול. אף בטענתם של המבקשים לפיה פסק בית המשפט המחוזי על דרך הפשרה אין ממש. בית המשפט המחוזי קבע את שקבע בפסק דין מנומק, והעובדה כי הציע להם סכום פשרה שאינו שונה באופן מהותי מהסכום שנפסק בסופו של יום אינה מלמדת אלא על כך שפשרה אף היא במהותה צריכה לשקף את הדין המהותי, בייחוד כאשר היא בהמלצתו של בית המשפט.

15.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.