רע"א 3961/13 חגור תעשיות ש.ח 1990 בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' צבן , סגן נשיא), מיום 1.5.2013 בע"א 20933-06-13, שלפיו נדחה ערעורה של חגור תעשיות ש.ח. (1990) בע"מ (להלן: המבקשת ) על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' שניידר ), מיום 7.5.2012 בו"ע 126/09. בפסק הדין נדחו ארבעה ערעורים שהגישה המבקשת על החלטות וועדת הזכאות - מינהלת סל"ע (להלן: המשיבה ), ונקבע שיש להעביר את הדיון בכל הנוגע לרכיב הפיצוי עבור מבנים לוועדה המיוחדת של מנהלת סל"ע, כדי לבחון אם יש מקום להכיר בתשלום מיוחד כלשהו למבקשת בהקשר זה.

2.

המבקשת היא חברה פרטית שהייתה בעלת זכויות חכירה בשלושה נכסי מקרקעין באזור התעשייה ארז, והשכירה את המבנים שהיו בנויים על המקרקעין עד לפינויים בעקבות תכנית ההתנתקות. המבקשת הגישה תביעה לפיצוי לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: החוק ). על החלטת המשיבה הגישה המבקשת ערעור לבית משפט השלום. לאחר שניתן פסק הדין ביום 3.3.2010 (להלן: פסק הדין הראשון ), התנהלו הליכים נוספים בין הצדדים שבעקבותיהם ניתנה החלטה סופית של המשיבה ביום 31.5.2011, בה נדחתה בקשתה של המבקשת להגדיל את הפיצוי שקיבלה. אז הגישה המבקשת ארבעה ערעורים לבית משפט השלום שהדיון בהם אוחד, ובו עלתה השאלה האם, בעקבות פסק הדין הראשון, צדקה המשיבה כשקבעה כי לא הובאו בפניה ראיות לעניין ההוצאות שהוציאה המבקשת, ולכן בדין סירבה להגדיל את הפיצוי שפסקה למבקשת?

3.

בית משפט השלום לא מצא כל פגם בהחלטות המשיבה בהן נדחתה בקשת המבקשת להגדיל את הפיצוי בשל המבנים, משלא נמצאו ראיות נוספות לגבי ההוצאות שהוציאה המבקשת בפועל כנדרש על פי סעיף 67 לחוק. בית המשפט קיבל את ההסבר של המשיבה שלפיו בניגוד להנחה הייתה בבסיס פסק הדין הראשון, לא נמצאה בתיקים שומה כלשהי של השמאי הממשלתי. לכן פנה האחרון לשמאי פרטי, מר מנדלסון, שביקר לפני הפינוי בנכסי המבקשת לצורך איסוף מידע, בבקשה לאתר חומר הקשור לנכסי המבקשת. השמאי מנדלסון הגיש מספר מסמכים למשיבה ואף העיד בשימוע. ואולם, המשיבה קבעה כי אין אפשרות להקיש מהחומר שהוגש לגבי גובה ההוצאות שהוציאה המבקשת לגבי המבנים, שכן המסמכים שמסר השמאי מנדלסון עסקו בחישוב שווי "נורמטיבי" לבנייה שאינו מותר לצורך פיצוי בוועדת הזכאות. עם זאת, בשל הפער בין קביעתו של השמאי מנדלסון לפיה שווי הבנייה הנורמטיבי הוא קרוב לששה מליון ש"ח, לבין הפיצוי ששולם בפועל למבקשת (פחות ממיליון ש"ח), החליט בית משפט השלום להעניק סעד למבקשת באופן שכל החומר המתייחס להוצאות הבנייה על המבנים, כפי שנקבע על ידי השמאי מנדלסון וכל טענות הצדדים לגביו, יועברו לבחינה של הוועדה המיוחדת. וועדה זו תקבע אם יש מקום לאשר למבקשת, בנסיבות המיוחדות של העניין, תשלום מיוחד ביחס להוצאות לבניית המבנים. בית המשפט קבע כי דין טענות המבקשת לעניין הפיצוי עבור רכיב הקרקע במגרשים, להידחות. בעקבות פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

4.

בית המשפט המחוזי ציין בפתח פסק דינו כי בינתיים נאותה הוועדה המיוחדת לשלם למשיבה תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, בסכום של שני מליון ₪, כמקדמה על חשבון התשלום המיוחד שעשוי להינתן בעתיד. בית המשפט החליט לדחות את הערעור. בית המשפט קבע שאין מחלוקת שהמבקשת היא בבחינת "עסק לא פעיל" כהגדרתו בחוק, ולכן הפיצוי לו היא זכאית חייב להתבסס רק על ההוצאות שהוציאה לצורך רכישת המקרקעין ובניית המבנים בתנאים המפורטים בסעיף 67 לחוק, התלוי בהוכחה קונקרטית. עוד נקבע כי הערכות שווי החורגות מהתנאים שפורטו בחוק אינן יכולות להילקח בחשבון בקביעת סכום הפיצוי. בית המשפט התייחס לפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים אליו הפנתה המבקשת (פסק הדין של כבוד השופט י' עדיאל בע"א 11152/07 דגי שקמה בע"מ נ' ועדת הזכאות

(21.1.2008), להלן: עניין דגי השקמה ), וקבע שההלכה שנקבעה בו אינה עוסקת בשינוי התנאים הקבועים בחוק אלא בדרך בה ניתן להוכיחם. ביישום האמור בעניין דגי השקמה , קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנת בית משפט השלום מבוססת היטב בראיות ויש לאמצה, שכן המשיבה בחנה את המסמכים שהתקבלו מאת השמאי מנדלסון ואף ערכה שימוע, שבמהלכו העיד השמאי שאין אפשרות להסיק מחוות הדעת שהגיש ממצאים ביחס להוצאות הבנייה שהוציאה המבקשת בפועל. לפיכך, בצדק נקבע כי משלא הומצאו ראיות נוספות ביחס להוצאות הבנייה שהוצאו על ידי המבקשת בפועל, לא נפל פגם בהחלטות המשיבה. בית המשפט ציין כי גם אם התוצאה הסופית היא שהמבקשת פוצתה בהתאם לספריה בלבד, כפי טענתה, אין בכך פסול ואין ללמוד מכך שההחלטה שגויה או נוגדת את שורת החוק והפסיקה. גם בנוגע לפיצוי עבור רכיב הקרקע לא ראה בית המשפט מקום להתערב. בעקבות פסק הדין הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי.

5.

המבקשת טוענת כי נשלל ממנה פיצוי ראוי והוגן על פי חוק, בגין קניינה. לטענתה, ניתנו בעניינה שני פסקי דין סותרים: בפסק הדין הראשון הוחזר התיק כאמור, לוועדת הזכאות לשם חישוב ההוצאות שהוצאו לגבי המגרשים בהתאם לשומת השמאי הממשלתי. השמאי שפעל מטעם המשיבה קבע ששווי המבנים הוא כששה מליון ש"ח. ואולם, בפסק הדין השני קבע בית המשפט שלא ניתן להסתמך על הנתונים שנאספו על ידי שמאי זה. בסופו של דבר, פוצתה המבקשת בהתאם לספריה בלבד, ונקבע, שהשומה הממשלתית אינה משמשת מקור לפיצוי לכשעצמה. לטענת המבקשת, קביעה זו מרוקנת לחלוטין את פסק הדין הראשון ונוגדת את ההלכה שנקבעה בעניין דגי השקמה , שכן היא מבטלת כל אפשרות להוכחה מחוץ לספרי החברה, גם כאשר מדובר בחברה לא פעילה. דרישה זו מהווה פגיעה העולה על הנדרש בזכויותיה, ומרוקנת מתוכן את פסק הדין שניתן בעניין דגי השקמה . המבקשת מוסיפה כי פסק הדין קובע, הלכה למעשה, שלא ניתן לעשות שימוש בשמאות מטעם מדינת ישראל, בניגוד לעמדת המדינה שהתקבלה בבית המשפט העליון בעע"ם 7792/09 כליף תעשיות (1994) בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לפי חוק ההתנתקות (16.5.2012)). מעבר לכך, קביעה זו מנוגדת לדעת המבקשת, לתכלית החקיקה שנועדה להעמיד את המפונה במצב בו היה לולא ההתנתקות. המבקשת מבקשת לדחות את הנימוק שלפיו לא ניתן להקיש משמאות הוצאות בנייה את המסקנות הנדרשות. לדברי המבקשת, הוצאות הבנייה תואמות את השמאויות שהוצגו על ידי המבקשת ואת חוות הדעת שנערכה על ידי המשיבה.

6.

המבקשת טוענת עוד שקיימת הצדקה למתן רשות ערעור בשל כך שניתן לה פיצוי בשווי שישית בלבד משווי המבנים, וכי מדובר בעניין שיש לו משקל ציבורי, בשל החשיבות בגיבוש הלכה אחידה ובשל הסתירה הקיימת בין פסק הדין הראשון לפסק הדין השני, הנובע מכך שהרשות השופטת "נכנעה" לגחמותיה של הרשות המבצעת, לטענתה. המבקשת מציינת שבפועל נגרם לה עיוות דין של ממש.

7.

דין הבקשה להידחות. חרף טענת המבקשת, בקשתה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית אשר השלכותיה חורגות מהסכסוך הפרטני שבין בעלות הדין, ולכן אינה מצדיקה דיון בה ב"גלגול שלישי" (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). כאמור, פסק הדין הראשון של בית משפט השלום יצא מנקודת הנחה שקיימת שומה ממשלתית על נכסיה הספציפיים של המבקשת, הנחה שהתבררה כלא נכונה. המסמכים שהביא השמאי הפרטי מנדלסון לא היו אלא תחשיב שווי נורמטיבי של בניית המבנים, לפי דברי השמאי עצמו, וככזה, בדין נקבע כי אין הוא יכול להיחשב כהוצאות שהוציאה המבקשת בפועל. משכך, צדקו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שאישרו את קביעת המשיבה לפיה יש לדחות את טענת המבקשת להגדלת הפיצוי על פי מסמכי השמאי מנדלסון. ראוי לזכור כי הפער המשמעותי בין האומדן שנתן השמאי מנדלסון לבין הפיצוי שקיבלה המבקש בפועל, הביא להעברת עניינה של המבקשת לידי הוועדה המיוחדת, אשר כבר פסקה למבקשת, כסכום ביניים, סך של שני מילון ש"ח, וזאת בהתחשב בנסיבות המיוחדות של העניין ובתכלית החוק. במצב דברים זה, אין לי אלא לדחות את

הבקשה.

הבקשה נדחית. משלא

הוגשה תשובה אין צו להוצאות.