רע"א 3961/99 צבי גור נ. נציב שרות בתי הסוהר

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים ת' אור וי' טירקל) בבג"ץ 2096/99. העתירה, שכוונה לשיחרורו של העותר ממאסר נוכח העובדה שריצה יותר מ- 2/3 תקופת מאסר של 24 שנים; או, לחילופין, שיוזמן להופיע בפני וועדת שיחרורים על מנת שזו תבחן ניכוי 1/3 מתקופת מאסרו, נדחתה.

1.העותר הורשע בעבירת רצח לפי סעיף 300 (א) 3 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 ונדון בגין עבירה זו למאסר עולם; כן הורשע העותר בשתי עבירות של חטיפת קטין (בגינן נדון ל- 20 שנות מאסר ו- 5 שנות מאסר) ובעבירת סחיטה באיומים (בגינה נדון ל - 9 שנות מאסר). עונשי המאסר הושתו על העותר באופן חופף. עוד הושת על העותר באופן מצטבר עונש של תשעה חודשי מאסר בגין בריחתו מן הכלא. לאחר הגשת העתירה קצב נשיא המדינה (ביום 10 מאי 1999) את עונשו של העותר בהתאם לסמכות הנתונה לו בסעיף 11 (ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, התשכ"ד 1964 (להלן - חוק יסוד: נשיא המדינה), לתקופה של 45 שנה.

2.בעתירתו טען העותר, כי השתרש נוהג משפטי מחייב לקצוב את עונשם של כל אסירי העולם, שהורשעו בעבירה שאינה בעלת היבט בטחוני, ל- 24 שנות מאסר לכל היותר. אשר על כן, יש להתערב בהחלטת נשיא המדינה שקצב את עונשו של העותר למשך תקופה העולה על כך. לצורך כך גם טען העותר, כי ניתן לתקוף את שיקול דעתו של נשיא המדינה במסגרת תקיפה עקיפה (בשונה מתקיפה ישירה), וזאת על אף החסינות שמוקנית לנשיא על פי סעיף 13 לחוק יסוד: נשיא המדינה.

3.בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, דחה (מפי כבוד השופט ת' אור), כאמור, את העתירה וקבע בסעיף 5 לפסק דינו כי:

"לא זה המצב בענייננו. בענייננו שלנו אין מחלוקת בדבר סמכות הנשיא להפחית או שלא להפחית מהעונש. אין מחלוקת, שקציבת העונש הינה במסגרת תפקידיו של הנשיא, וההחלטה בדבר אורכה של תקופת המאסר אשר תבוא במקום מאסר העולם מסורה לשיקול דעתו. אשר על כן, אין בפסקי הדין הנ"ל לסייע לעותר".

4.כנגד פיסקה זו יוצא העותר. לטענתו, יש בפיסקה זו משום סתירה של ההלכה של בית המשפט העליון הקובעת כי פעולותיו של נשיא המדינה נתונות לביקורת שיפוטית על ידי תקיפה עקיפה של פעולותיו (העותר מפנה בהקשר זה לע"פ 185/89 מתאנה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יד(2) 970 וכן לבג"צ 428/86 ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' , פ"ד מ(3) 505).

5.לאחר שעיינתי בעתירה, נחה דעתי כי דינה להידחות. פסק הדין נשוא העתירה אינו בא בגדרן של הוראת סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשל"ב - 1984, ואין בו כדי לקבוע הלכה חדשה בנוגע לתקיפה עקיפה של פעולות נשיא המדינה, בהתאם לסמכות הנתונה לו בסעיף 11 (ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה. טענת העותר כי נשיא המדינה חרג מסמכותו בקצבו את עונשו של העותר ל - 45 שנות מאסר (בהתאם למנהג מחייב) נדחתה על ידי כבוד השופט ת' אור. פסק הדין קבע כי לנשיא המדינה נתונה הסמכות לקצוב את עונשם של עבריינים בהתאם לשיקול דעתו (ואף לתקופה העולה על 24 שנים). קביעה זו לפיה לנשיא המדינה הסמכות לקצוב עונשים בהתאם לשיקול דעתו ובהתאם לנסיבות המקרה שלפניו, מעוגנת בחוק ונדונה בבית המשפט העליון (ראה ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום , פ"ד מו(2) 187, 191, ע"פ 35/89 לוגסי ואח' נ' מ"י, פ"ד מו(1) 235, 256, וכן בג"צ 695/85 בר-יוסף - יוסקוביץ נ' שר המשטרה ואח' , פ"ד מ(1) 785).

6.אשר לאפשרות להתערב בהחלטת נשיא המדינה גופא (באמצעות תקיפה עקיפה), פסק הדין נשוא העתירה כלל לא קבע עמדה, וזאת משום שלא הייתה בפניו כל טענה לעצם שיקול דעתו של נשיא המדינה, לא כל שכן שלא הובאה בפניו התשתית הראייתית הנדרשת על סמך טענה מעין זו. וכך קבע השופט ת' אור בפיסקה 5:

"רק למען השלמות יצויין, שאין העתירה מפרטת את עובדות המקרה ואת כלל הנסיבות הצריכות לעניין העונש, על סמכן נדון העותר לעונשים הנזכרים לעיל. מכאן, שאפילו אם, בדרך כלל, נוהג הנשיא לקצוב מאסר עולם לתקופת מאסר של 24 שנים, אין בכל האמור בעתירה לשלול שבנסיבות מקרהו היה מקום לחרוג מכך".

העתירה נדחית איפוא.