רע"א 3972/98 זיינב קונטינה נ. עזבון המנוחה עאישה טבראהים

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 103/92, בפני הנשיא ו' זיילר, השופטת מ' נאור והשופטת מ' ארד, מיום 25/5/98).

1.המנוחה עאישה אבראהים (להלן "המנוחה"), אשר מנהל עזבונה הוא המשיב בבקשה זו, היתה בעלים של חלקת מקרקעין בירושלים מאז 1937. עד תחילת שנות החמישים התגוררה המנוחה עם בעלה המנוח (להלן "המנוח"), בבית המצוי על חלקת המקרקעין שבבעלותה. בתחילת שנות החמישים התגרשו בני הזוג. המנוחה עברה להתגורר בארצות והברית והמנוח המשיך להתגורר בביתה.

2.באמצע שנות השישים נישא המנוח בשנית וחי עם אישתו (מבקשת מס' 1) וילדיה (מבקשים מס' 2-4) בבית המנוחה וזאת עד שנפטר בשנת 1987.

3.ב- 3/2/92 נפסק, בבית המשפט השלום בירושלים בתביעת פינוי שהגישה המנוחה כנגד המבקשים, (ת.א. 16212/88, בפני השופט י' בצלאל (סגן נשיא)), כי על המבקשים לפנות את הנכס, נשוא בקשה זו, וזאת משום שלא הוכח כי המנוח רכש חזקה על הנכס וכמו כן לא הוצג צו ירושה המראה כי אכן רכשו הנתבעים את זכויותיו של המנוח. בית המשפט השלום קבע כי לא הובאה כל ראיה בפניו המעידה על כך כי המנוח רכש זכויות בנכס מכח הלכת השיתוף וגם אם עשה כן הרי שזכויות אלה התיישנו זה מכבר. כמו כן נפסק כי המנוח לא נחשב כדייר מוגן על-פי חוק הגנת הדייר, התשל"א1971-, וזאת משום שהמגורים בנכס נעשו ללא כל תמורה. המשיבים חויבו לשלם למנוחה 250 דולר, דמי שימוש ראויים, על כל חודש בו החזיקו בנכס החל מ- 1.12.88 ועד למסירת הנכס בפועל למנוחה או לבאי כוחה.

4.המבקשים ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 103/92, בפני הנשיא ו' זיילר, השופטת מ' נאור והשופטת מ' ארד, מיום 1.3.93). בין טענותיהם העיקריות עלתה הטענה כי לא ניתן להם לחקור את המנוחה וכי לא ניתן להם לתקן את כתב ההגנה ולהוכיח את טענתם לעניין קיומה של חזקת השיתוף שבין המנוח למנוחה. בית המשפט המחוזי פסק כי יש לדחות את הערעור לעניין הפינוי מן הנכס, אך קיבל את הערעור לעניין הפיצוי הכספי. בית המשפט דחה את טענות המבקשים וקבע כי המנוחה היתה נכונה להעיד במקום מגוריה שבארצות הברית ואף לממן את הוצאות המבקשים, אם תדחה תביעתה; לעניין תיקון כתב ההגנה נפסק כי אין כל סיבה להתערב במסקנות בית המשפט השלום. למרות זאת, דן בית המשפט המחוזי בסוגיית איחוד המשאבים וקבע כי הוכחת טענה זו תהיה קשה מאוד ללא הוכחות מוחצות. תוקפו של פסק הדין הותנה בכך שאם יבקשו המבקשים להעיד את המנוחה, על-פי התנאים שהציבה, יבוטל פסק הדין.

5.לפני שהספיקו המבקשים לגבות את עדותה של המנוחה, הלכה האחרונה לעולמה. לאור העובדה שהמנוחה לא העידה בפני בית המשפט, ביקשו המבקשים את ביטול פסק הדין מיום 1.3.93. בית המשפט המחוזי, לאחר שנתן דעתו לנימוקים שבעטיים דחה את הערעור, אישר את החלטתו הקודמת ונתן לה תוקף של פסק דין.

6.כעת פונים המבקשים לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור. על-פי טענתם חלקת המקרקעין נרכשה על-ידי המנוח ולא על-ידי המנוחה ולחילופין נרכשה חלקת המקרקעין על-ידי בני הזוג יחדיו; כמו כן טוענים המבקשים כי המנוח רכש זכות בעלות במקרקעין מכוח קבלת חזקה בהם ותשלום השתתפותו בהוצאות בגין המקרקעין מקנה לו ולבאים מכוחו את הגנת חוקי הגנת הדייר. בנוסף, נטען כי משום שהמקרקעין שייכים היו למנוח, לפי טענת המבקשים, הרי שהם צריכים להיחשב כבעלי הקרקע מכוח היותם יורשי המנוח. המבקשים טוענים עוד כי שתי הערכאות דלמטה לא אפשרו להם להביא ראיות לעניין הבעלות המשותפת ואופן רכישתה של חלקת המקרקעין. נושאים אלה וכן חסימת דרכם של המבקשים להעיד את המנוחה בפני בית המשפט, מהווים, לדעת המבקשים סיבה ראויה ליתן להם רשות ערעור.

7.בתשובת המשיב נטען כי אין השאלות שהעלו המבקשים מצדיקות מתן רשות ערעור וזאת משום ששאלות אלה נידונו בערכאות קודמות וכן משום שאין בהן כל חשיבות תקדימית.

8.לאחר שעיינתי בבקשה וביתר המסמכים שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הגעתי לכלל מסקנה כי השאלות המצויות על הפרק נידונו בשתי הערכאות הקודמות. בתי המשפט המחוזי והשלום דנו בטענות המבקשים אחת לאחת ונתנו את דעתם המנומקת על הסוגיות שהן מעוררות הן לעניין תיקון כתב ההגנה והן לעניין הבאת הראיות. הוא הדין לעניין משקלה של עדות המנוחה וסיכויי הערעור נוכח עדות זו או היעדרה. לפיכך, נחה דעתי כי לא מתעוררות בבקשה זו סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה שלישית (לעניין זה ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123), שכן בסופו של יום, אין עניינה של בקשה זו אלא החלטות דיוניות לעניין תיקון כתב הגנה ומשקלה של עדות שלא נגבתה. בסוגיות אלה, אין בהן לכשעצמן להוות צידוק למתן רשות ערעור בערכאה שלישית.

9.דין הבקשה להידחות.