רע"א 3977/10 אריה חברה לביטוח בע"מ נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

1.

המבקש 3 (להלן: המבקש ) נפגע בתאונה שאירעה במהלך עבודתו. המבקש, כך התברר, שימש כאחראי על עבודות מחפרון, שעסק בחפירת תעלה לשם הנחת כבל חשמלי. נהג המחפרון דחף (מתוך טעות, כך לגישת המבקשים) באמצעות הכף האחורית של המחפרון צינור מים גדול מימדים, באורך של כ- 12 מטרים

ובמשקל של קילוגרמים, אל תוך התעלה. המבקש ניזוק מפגיעת צינור זה.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי המחפרון הוא רכב מנועי שהיה מבוטח על-ידי המשיבה. הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה אם האירוע בו נפגע המבקש הוא בבחינת "תאונת דרכים" לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). בפרט נסבה המחלוקת אודות השאלה אם אירוע התאונה נכנס לגדר החזקה המרבה שבהגדרת "תאונת הדרכים" שבחוק, היינו, האם מדובר ב"מאורע שאירע עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

2.

בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת י' ייטב ) קבע כי דחיפת הצינור נעשתה באמצעות הכוח המכני של המחפרון, אך פעולה זו לא היתה בגדר ייעודו המקורי של המחפרון. נקבע כי מבנה המחפרון, ובפרט מבנה הכף האחורית, אינו מתאים לשינוע צינורות באורך ובמשקל כפי שהיה במקרה דנן, ומכאן שפעולה זו אינה באה בגדר ייעודו המקורי של המחפרון.

המבקשים עתרו לבית המשפט המחוזי בבקשה כי תינתן להם רשות לערער על הקביעה האמורה. בית המשפט (כבוד השופטים א' אפעל גבאי, א' פרקש ור' כרמל ) החליט לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור לגופו. בית המשפט אישר את הקביעה לפיה במקרה הנדון אין תחולה לחזקה המרבה, שכן שינוע צינורות גדולי מימדים באמצעות הכף האחורית של המחפרון אינו תואם את ייעודו המקורי של המחפרון על פי מבנהו וטבעו. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

3.

המבקשים טוענים כי מן הראיות שהובאו עולה כי אחד מייעודיו של המחפרון הוא להזיז צינורות או משאות ממקום למקום, וכך נעשה בזמן התאונה. לפיכך, סבורים הם כי לא היה מקום לקבוע שהמחפרון שינה את ייעודו במועד התאונה. לשיטתם של המבקשים, יש לקבוע כי כל עוד לא בוצע בכלי הרכב שינוי פיזי או אלתור חיצוני, והתאונה אירעה במהלך פעילותו הרגילה של כלי הרכב, כי אז קיימת חזקה לפיה כלי הרכב פעל במסגרת ייעודו. המבקשים טוענים כי ניסוח החוק על דרך השלילה ("לא שינה הרכב את ייעודו המקורי") – מכוון לקיומה של חזקה לפיה כלי רכב פועל בהתאם לייעודו המקורי. עוד עותרים המבקשים כי יקבע כי ניתן יהיה לסתור את החזקה רק באמצעות חוות דעת מומחה, הקובעת שכלי הרכב חרג מייעודו. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בפסקי הדין המנחים בסוגיה דנן, עליהם נסמכו הערכאות הקודמות (ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד , פ"ד נו(3) 707 (להלן: הלכת פטאפטה ) ורע"א 9996/06 מנורה נ' עיזבון המנוח כהן נסים ז"ל , טרם פורסם (22.6.09) (להלן: הלכת כהן )), נקבע שכלי הרכב שינו את ייעודם משום שבוצע ברכב שינוי פיזי ו/או אלתור חיצוני. לשיטתם, כל עוד כלי הרכב ביצע פעולה שהיא במסגרת ייעודו, ואף אם היא בוצעה ברשלנות או שאסור היה לבצעה, כי אז אין מדובר בשינוי של ייעודו המקורי. במקרה דנן, כך נטען, לא יכולה להיות מחלוקת שעצם הדחיפה היא אחד מייעודיו של המחפרון, ומשכך, חוסר הבטיחות בשיטת עבודה זו (לא מותקן במחפרון אמצעי לייצוב הצינורות או לקיבועם) לא הופך את הפעולה לכזו החורגת מייעודו של המחפרון.

המשיבים מצידם סומכים ידיהם על פסקי הדין של הערכאות הקודמות. הם טוענים כי אין מקום להתערב בקביעה, לפיה הפעולה שביצע המחפרון נעשתה שלא בהתאם לייעדו המקורי הלא תעבורתי, וכי לא היתה מניעה כי בית המשפט קמא יבסס הכרעתו, בין השאר, על תמונות של המחפרון שהוצגו בפניו בהסכמה.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. אכן, צודקים המבקשים כי אלתור או שינוי ברכב המקורי עשויים להצביע על חריגה מהייעוד המקורי; כבר נקבע לעניין זה כי "ניתן לומר כי יעוד מקורי הינו אותו יעוד מובנה, 'קבוע', המתקיים ברכב. יסוד הקביעות נבחן לעניין איתור ייעודו המקורי של הרכב. כלי רכב אינו יכול 'לרכוש' ייעוד 'מקורי' נוסף בדרך של תוספת או שינוי, מאולתרים או ארעיים" ( פטאפטאה , בעמ' 715); ואולם, אין לקבל את הטענה לפיה קיימת חזקה מכוחה כל עוד לא בוצע ברכב שינוי פיזי או אלתור חיצוני – פעל כלי הרכב במסגרת ייעודו. ממילא אין לקבל את הטענה לפיה ניתן יהיה לסתור חזקה זו רק באמצעות חוות דעת מומחה.

בהלכות שנקבעו בעניין פטאפטה ובעניין כהן

הותווה המבחן הראוי בהקשר הנדון, תוך שהובהר כי מדובר ב"מבחן של שכל ישר ושיקול דעת שיפוטי המונחה על ידי אמת המידה של ההתוויה המקצועית הנלווית להפעלתו הלא תעבורתית של הרכב" ( הלכת

כהן , בסעיף 7 לפסק הדין). עוד הובהר כי שאלת ייעודו המקורי (הלא תעבורתי) של הרכב היא שאלה מקצועית "שפתרונה עשוי לבוא מתוך הוראות היצרן או ספר ההפעלה, ובמקרים מתאימים ניתן להסתייע בחוות-דעת מומחה ועתים – זו שאלה של שכל ישר" ( שם , בסעיף 8 לפסק הדין). נטל ההוכחה , לעניין עצם ניצול הכוח המכני ולעניין ההימנעות משינוי ייעודו המקורי של הרכב מוטל על הטוען לחלות חוק הפיצויים ( שם , בסעיף 10 לפסק הדין).

במקרה דנן קבעו הערכאות הקודמות כי שינוע צינורות גדולי מימדים באמצעות הכף האחורית של המחפרון אינו בא בגדר ייעודו המקורי של המחפרון. בית משפט השלום סמך קביעתו על עיון בתצלומי המחפרון הרלבנטי, מהם למד כי כף המחפרון האחורית לא נועדה להזיז או לשנע חפצים שאינם עפר ואבנים או פסולת בניין. הכף האחורית, כך נקבע, "מצומצמת בגודלה, וניכר בה שהיא נועדה בעיקר לאפשר חפירה לעומק, תוך כדי פינוי חומר החפירה בכמות קטנה יחסית בכל פעם". עוד צוין כי מעיון בתצלומים עולה כי לא הותקן במחפרון כל אמצעי לייצוב או לקיבוע צינורות מוזזים, דוגמת המכשור המותקן בעגורן, המאפשר הזזה ושינוע של גופים רחבי מידה וכבדי משקל תוך קיבועם. בנוסף, הפנה בית המשפט לתקנות הבטיחות בעבודה (עגורנאים, מפעילי מכונות הרמה אחרות ואתתים), התשנ"ג-1992, הקובעות כללים ברורים להזזת צינורות דוגמת הצינורות הנדונים, וציין כי אין לאפשר עקיפת הוראות אלה, באמצעות שימוש במחפרון, שאינו נכלל בתקנות, לשם שינוע צינורות גדולים וכבדים. אשר להבחנה בין שימוש רשלני לבין שינוי ייעוד – אמנם ניצול הכוח המכני של הרכב לייעוד מקורי לא תעבורתי בא בגדר החזקה המרבה גם אם המשתמש נהג ברשלנות (ראו הלכת כהן , בסעיף 8 לפסק הדין). עם זאת, במקרה דנן הובהר כי לא אופן השימוש במחפרון הוא שהוביל למסקנה כי אין מדובר בייעוד המקורי של המחפרון, אלא העובדה שהשימוש שנעשה לא תאם את ייעודו על פי מבנהו וטבעו.

לאור האמור, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח.