רע"א 3986/20 מ.עומר אחזקות והשקעות בע"מ נ. סרמוני גילט יוסף

בין המבקשת, חברה בע"מ, לבין המשיב סכסוך כספי בגין הלוואה שנתן, על פי הנטען, המשיב למבקשת בשנת 2013. בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ס' קולנדר-אברמוביץ ) קבע כי המבקשת חייבת לשלם למשיב סכום של 285,000 ש"ח בגין ההלוואה האמורה. בערעור על פסק הדין הוחזר ההליך לבית משפט השלום לדיון בטענות נוספות שהעלתה המבקשת, ובהמשך, בפסק דין נוסף – אלו נדחו (להלן: פסק הדין השני ) . בערעור על פסק הדין השני הגיעו הצדדים להסכמה שנועדה לבדוק אם קיים בסיס לטענת המבקשת שלפיה המשיב לא החזיק בכסף המזומן שנטען שהלווה. בגדרי כך בפסק דין מיום 6.3.2019 הוסכם כי אם המשיב ימציא "הוכחה בנקאית" לכך שמשך את סכום ההלוואה הנטען במועד הרלוונטי, תמשוך המבקשת את ערעורה על פסק הדין השני, ואם לא תומצא הוכחה כאמור – יוחזר הדיון לבית משפט השלום לשמיעת עדותו של עורך דין פלוני, כמפורט בפסק הדין (להלן: עורך הדין ) . בהמשך לאמור, קיים בית משפט השלום דיון בהליך ובו שמע עדותו של עורך הדין. בפסק דין שלישי בהליך קבע בית משפט השלום כי עורך הדין העיד בצורה ברורה ובהירה כי הסכום נושא המחלוקת הועבר למשיב במועד הרלוונטי וכי אין מקום לפיכך לשנות ממסקנתו. המבקשת ערערה גם על פסק דין זה, ובית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' ש' שילה ) דחה את הערעור משלא מצא (בין היתר) להתערב בתשתית העובדתית שקבע בית משפט השלום בהתייחס לטענותיה של המבקשת, על בסיס התרשמות ישירה מעדות עורך הדין.

בבקשה שלפניי חוזרת המבקשת על טענותיה לפני בית המשפט המחוזי, שלפיהן, בתמצית, המשיב לא עמד בנטל להוכיח שהוא משך את סכום ההלוואה מחשבונו במועד הרלוונטי להלוואה הנטענת, והמסמכים שהוצגו בעניין זה מזויפים.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.