פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3992/18 -
ט'
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
צ.ד. ניהול פרויקטים בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. כונס הנכסים הרשמי
2. אביב פריצקי,
עו"ד
3. בנק דיסקונט לישראל בע"מ
בקשה מטעם המבקשת
למחיקת הבקשה ולמתן פסק דין ללא צו להוצאות
בשם המבקשת:
עו"ד סער רשף
בשם המשיב 1:
עו"ד אסף ברקוביץ
בשם המשיב 2:
בעצמו
בשם המשיב 3:
עו"ד יובל ברגיל
פסק-דין
1.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.5.2018 בפר"ק 2899-09-13 (השופט י' פרסקי ), בגדרה נדחתה בקשה להבהרת החלטה קודמת, ולפיה על המבקשת לשאת בתשלום חובות המוטלים על נכס מקרקעין אותו היא מבקשת לרכוש.
2.
ביום 14.10.2013 נחתם בין המבקשת לבין חברת י.ש ברכה חברה ליזמות והשקעות בע"מ (להלן: החברה ) הסכם למכירת נכס מקרקעין השייך לחברה. מספר חודשים לאחר מכן החלה החברה בהליך פירוק, והמשך הטיפול במימוש הנכס הועבר למשיב 2 (להלן: המפרק ). נוכח קשיים בהשלמת העסקה הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול ההסכם. ביום 9.10.2016 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, בסופו באו הצדדים לידי הבנות, והסכימו לפעול להשלמת העסקה. בשלב מסויים התעוררה מחלוקת באשר לתשלום החובות החלים על הנכס עד למועד מסירת החזקה – לטענת המבקשת, בהתאם להוראות הסכם המכר, תשלומים אלו צריכים להשתלם מכספי התמורה, ולא מכיסה-שלה; מנגד טען המפרק, כי בהתאם להסכמות הצדדים מיום 9.10.2016, שלהן ניתן תוקף של החלטה, תשלומים אלו מוטלים על המבקשת. על רקע האמור הגישה המבקשת מספר בקשות לבית המשפט המחוזי. ביום 10.5.2018 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, ולפיה הנושא נדון והוכרע בעבר, ועל המבקשת לשאת בתשלום החובות החלים על הנכס. ביום 13.5.2018 הגישה המבקשת 'בקשה למתן הבהרה', וטענה כי סוגיית תשלום החובות לא נדונה, וממילא גם לא הוכרעה על-ידי בית המשפט המחוזי. ביום 14.5.2018 קבע בית המשפט המחוזי כדלקמן: "איני רואה מקום לעוד הבהרות בנושא זה שנראה כי לגביו מוגשות שוב ושוב בקשות. אם לדעת הרוכשת טעיתי וקבעתי שלא כדין כי החובות שעל הנכס עד ליום המסירה חלים על הרוכשת, הרי יכול ועליה לשקול פניה לערכאת הערעור [...] איני סבור שנכון יהיה להמשיך בהתדיינות רבת ההיקף שהפכה להיות הנושא של עשרות בקשות בתיק. לפיכך הבקשה נדחית על הסף" .
3.
מכאן הבקשה שלפנַי, במסגרתה שבה המבקשת על טענתה כי סוגיית תשלום החובות החלים על הנכס טרם נדונה והוכרעה. לטענת המבקשת, הסכם המכר קובע במפורש כי תשלום החובות החלים על הנכס עובר למועד מסירת החזקה מוטל על החברה המוכרת, ואין הצדקה אפוא להשית עליה תשלומים אלו. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.10.2016, במסגרתה ניתן תוקף להסכמות הצדדים, קובעת כי העסקה תושלם "במתכונתה כפי שהיתה ערב הפירוק" , והדבר מלמד לשיטת המבקשת כי לא נעשה שינוי בתנאי הסכם המכר.
4.
ביום 27.6.2018 ביקשתי את תשובת המשיבים לבקשה. חלף הגשת תשובות, הוגשו בקשות מוסכמות מטעם הצדדים להארכת מועד, במטרה למצות הליך משא ומתן שעשוי לייתר את ההכרעה בבקשה. ביום 29.4.2019, בחלוף כמעט שנה מיום הגשת הבקשה לרשות ערעור, נתתי ארכה אחרונה להגשת תשובה – "אם יבואו הצדדים עד אז לידי פתרון מוסכם – מה טוב; אם לאו – תטופל הבקשה בהתאם" .
5.
ביום 12.5.2019 הגישו הצדדים בקשה למתן תוקף להסכמות הצדדים ולמחיקת הערעור. בבקשתם עדכנו, כי באו לידי הסדר מוסכם שיש בו כדי ליישב את המחלוקות נשוא הבקשה לרשות ערעור. לפיכך ביקשו ליתן תוקף של החלטה להסכם שנערך ונחתם בין הצדדים, ולהורות על מחיקת הערעור.
6.
בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. ניתן בזאת תוקף של החלטה להסדר המוסכם בין הצדדים, כדלקמן: חובות הארנונה הרובצים על הנכס לתקופה שקדמה למועד המסירה ישולמו מתוך כספי התמורה, וזאת בכפוף לשמירת זכויות הנושה המובטח מכוח נשייתו המובטחת לכספי התמורה. למען הסר ספק יובהר, כי אין בהסכמה זו כדי להטיל על החברה ו/או המפרק ו/או קופת הפירוק חובות נוספים מעבר למפורט בהסכם המכר מיום 14.10.2013.
7.
נוכח האמור, לבקשת הצדדים, אני מורה בזאת על מחיקת הערעור, ללא צו להוצאות.
ניתן היום, ט'
באייר התשע"ט (14.5.2019).
ש ו פ ט