רע"א 401/15 א.מ.א אינטרטור בע"מ ו - 80 אחרים נ. לופטהנזה נתיבי אוייר גרמ

1.

המבקשות, סוכנויות נסיעות (להלן: הסוכנויות ), הגישו תביעה כנגד המשיבות - שלוש חברות תעופה (להלן: החברות ). החברות הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד. בית המשפט המחוזי הורה למחוק חלק מטענותיהן של החברות, דחה בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף, וכן דחה בקשה לפיצול הדיון (ת"א 13468-12-12, כב' השופט א' שוורץ ). מכאן בקשת רשות הערעור, במסגרתה האריכו הסוכנויות לטעון מדוע לשיטתן יש לסלק את התביעה שכנגד של החברות ולמחוק טענות נוספות שלהן. כמו כן הן סבורות שמוטב לפצל את הדיון, כך שתחילה תידונה הטענות המשפטיות השנויות במחלוקת.

2.

באשר להחלטה שלא לפצל את הדיון, סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה שהדיון יישמע במפוצל". במקרה דנן נקבע, כאמור, שהדיון לא

יישמע במפוצל. מכאן ש עסקינן בהחלטה בעניין שלבי הדיון בהליך אשר לא תינתן לגביה רשות ערעור.

1.

באשר ליתר חלקי בקשת רשות הערעור, במוקד עומד פסק דין בהליך קודם שניהלו הצדדים (ע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל

(13.4.2014); להלן: פסק הדין הראשון ). נקבע שם בעיקר כי בין החברות לסוכנויות נכרת חוזה, אולם החברות חדלו לשלם לסוכנויות עמלות ובכך הפרו את החוזה. כמו כן נקבע שם שבמקום העמלות נהנו הסוכנויות מהכנסה חלופית, אך אין בכך כדי לשנות את הקביעה שהחוזה הופר.

בהמשך לכך הוגשה התביעה דנן. הסוכנויות דרשו לקבל את העמלות שבקשר אליהן נקבע כי החוזה הופר. החברות טענו, בתמצית, שיש להפחית מהסכום את ההכנסה החלופית שנקבע כי הסוכנויות נהנו ממנה. הפחתה זו עשויה להתבסס על מספר עילות משפטיות, שעיקרן קיזוז, דיני חוזים ודיני עשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט המחוזי סבר כי לנוכח הקביעות בפסק הדין הראשון – אין מקום לטענת קיזוז, משום שההכנסה החלופית ממנה נהנו הסוכנויות הגיעה לידיהן מצדדים שלישיים ולא מידי החברות. בד בבד קבע בית המשפט המחוזי כי יש לאפשר לחברות להציג את יתר טענותיהן, ובפרט הטענות החוזיות ואלו שעניינן עשיית עושר ולא במשפט. הבקשה שבפניי מתמקדת, כאמור, בחלק זה של החלטת בית המשפט המחוזי, משום שהסוכנויות סבורות כי יש למחוק גם טענות אלו של החברות.

לאחר עיון, סבורני כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. עולה מהחומר כי פסק הדין הראשון לא שלל את עצם האפשרות שהסוכנויות הפיקו הכנסה חלופית לאחר ביטול העמלות, ואף לא קבע ממצאים עובדתיים סופיים ביחס להיקף ההכנסות שהושגו לעומת היקף העמלות שבוטלו. כל שנקבע בפסק הדין הראשון הוא שאין בהכנסות אלו כדי להכשיר את הפרת החוזה מצד החברות. ברם השאלה העומדת לדיון כעת, במסגרת התיק העיקרי, היא ההשלכות הכספיות של ההפרה. משזהו המוקד, נראה כי לא נפלה שגיאה בהכרעת בית המשפט המחוזי לאפשר לחברות לשטוח את טענותיהן בעניין הפחתת גובה התשלום (למעט כאמור טענת הקיזוז). יוזכר שוב כי עסקינן בשלב מקדמי שהתמקד בהיבט של השתק פלוגתא מכוח פסק הדין הראשון. טענותיהן של החברות, הן במישור העקרוני והן במישור החישובי, יידרשו עוד לצלוח משוכות עובדתיות ומשפטיות. המבקשות הציגו בהקשר זה סימני שאלה רבים, למשל בנוגע להתקיימות יסודותיה של עילת עשיית עושר ולא במשפט, או ביחס לאפשרות לנכות טובת הנאה שצמחה לנפגע מהפרת החוזה. אינני מביע בהקשר זה כל עמדה, לכאן או לכאן, באשר לפן העובדתי או המשפטי. הטענות ייבחנו ויישקלו לגופן במסגרת ההליך העיקרי, בהתאם למידת הצורך והרלבנטיות. במסגרת הדיונית הנוכחית די אם אומר כי בשל הטעמים שפורטו - אין עילה למתן רשות ערעור בנקודה זו.

2.

לנוכח האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. אין צו להוצאות.