רע"א 4014/19 סלים חסן נג'ם נ. חילמי חוטבא

1.

ביום 13.5.2019 הגישו המבקשים תביעה למתן סעד הצהרתי, במסגרתה ביקשו לקבוע כי אביהם המנוח זכאי להרשם כבעלים של חלקת מקרקעין בשטח של 2030 מ"ר, בכפר ריינה. ביום 2.6.2019 הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד, המורה למשיבים להימנע מלבצע שינוי במצב הבעלות או החזקה במקרקעין עד להכרעה בתביעה, לנוכח כוונה לפנותם מן השטח ביום 17.6.2019, במסגרת הליך הוצאה לפועל שפתחו המשיבים. באותו יום ניתן צו ארעי, ונתבקשה תגובתם המשיבים.

2.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי אביהם המנוח של המבקשים רכש מאביהם המנוח של המשיבים שני מגרשים בשטח כולל של 1,500 מ"ר. המחלוקת נסובה סביב השטח שמעבר לכך – 530 מ"ר, אשר רשום על שם המשיבים (להלן: השטח שבמחלוקת ). לטענת המבקשים, השטח שבמחלוקת נרכש על-ידי אביהם מאת אביהם של המשיבים, ועד לא מכבר הוחזק על-ידם (ועל-ידי אביהם לפניהם), ללא עוררין. לדבריהם, במהלך השנים אף הגישו מספר בקשות להיתרי בנייה, שמכוחם בנו בשטח שבמחלוקת.

3.

לעומתם טענו המשיבים, כי השטח שבמחלוקת מעולם לא נמכר לאביהם של המבקשים; אדרבה, עוד בשנת 2001 הגישו המשיבים לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידם של המבקשים מן השטח שבמחלוקת. התביעה התקבלה בשנת 2013, על בסיס הסדר דיוני מוסכם, ולפיו יתפנו המבקשים מכל שטח שמעבר ל-1500 מ"ר. המבקשים, לא זו בלבד שלא התפנו מן השטח, אלא אף הגדילו לעשות והקימו עליו בניין בן שתי קומות, ללא היתר בנייה. פסק הדין בתביעה לסילוק יד הפך חלוט זה מכבר, ולא ברור אפוא כיצד משתלבת הבקשה למתן סעד זמני, עם הסכמתם של המבקשים במסגרת התביעה להתפנות מרצונם מן השטח שבמחלוקת. עוד טוענים המשיבים, כי המבקשים הסתירו מבית המשפט את העובדה שתאריך הפינוי המקורי שהיה קבוע ליום 30.4.2019, נדחה לאחר שהמשיבים נענו לבקשת המבקשים לשקול את הצעתם לרכוש את השטח שבמחלוקת. נוכח האמור טענו המשיבים, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות, הן בשל קיומו של מעשה בית דין, הן מחמת שהוגשה בחוסר תום לב. יצוין, כי המבקשים התייחסו בתביעתם ובבקשתם למתן סעד זמני לפסק הדין שניתן במסגרת התביעה לסילוק יד, אולם טענו כי אין בו כדי להוות מעשה בית דין לעניין שאלת הבעלות בקרקע.

4.

ביום 11.6.2019 התקיים דיון בבקשה למתן סעד זמני, במסגרתו נחקר המבקש 1 על תצהירו. מאוחר יותר באותו יום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, והורה על ביטול הצו הארעי. בית המשפט עמד על כך שאין בנמצא מסמך בכתב המתעד את העסקה, שבמסגרתה רכש לכאורה אביהם המנוח של המבקשים את השטח שבמחלוקת. הראיות לכך, כפי שהובהר בחקירת המבקש 1 על תצהירו, הן עדויות של גורמים אשר נכחו לפי הנטען בעת ביצוע העסקה, אך אינם עוד בין החיים. בנסיבות אלו, "לא ברור כיצד ניתן יהיה להביא את עדויותיהם לפני בית המשפט" . כמו כן ציין בית המשפט המחוזי, כי המבקשים לא הציגו היתר בניה ביחס לשטח שבמחלוקת, וכי הבקשות להיתר בנייה שהוצגו על-ידם נושאות את חתימת אבי המבקשים, אך לא את חתימת אבי המשיבים, שלפי הנטען מכר את השטח. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי טענת המבקשים לפיה החזיקו לאורך השנים בשטח שבמחלוקת 'ללא עוררין' "אינה נכונה וזאת בלשון המעטה" . כאמור, המשיבים הגישו תביעה לסילוק ידם של המבקשים מן השטח שבמחלוקת, ו "בסיכומיהם באותו הליך, הסכימו המבקשים דנן מפורשות [...] כי שטח זה צריך להיות מוחזר לבעלות המשיבים דנן" . למעלה מן הצורך ציין בית המשפט המחוזי, כי גם מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה "באופן ברור לטובת המשיבים אשר רשומים כבעלי השטח שבמחלוקת, בעוד שלמבקשים אין ראיה כלשהי לרכישת השטח הנ"ל, והפגיעה במשיבים, ככל שיישאר צו המניעה על כנו, היא פגיעה בזכות היסוד של חופש הקניין [...] יתר על כן, לא שוכנעתי כי לא ניתן יהיה לפצות כספית את המבקשים, ככל שתתקבל בסופו של דבר תביעתם [...] לא שוכנעתי גם כי בחלקה הנ"ל לא נותרה יתרת שטח שניתן יהיה להעביר לבעלות המבקשים, ככל שתתקבל תביעתם, שכן, לא הובאה בפניי כל ראיה המעידה על כך כי מדובר ביתרת השטח האחרונה בחלקה זו הניתנת להעברה" .

5.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפנַי, במסגרתה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשתם למתן סעד זמני. לשיטתם, די בראיות הנסיבתיות שהוצגו על-ידם כדי להצדיק את מתן הסעד הזמני. כמו כן טענו, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, הסכמתם במסגרת התביעה לסילוק יד לא ניתנה ביחס לבעלות המשיבים בשטח שבמחלוקת, אלא ביחס לחזקה בלבד. אשר למאזן הנוחות טענו המבקשים, כי פסק הדין בתביעה לסילוק יד ניתן בשנת 2013, ואם היו מוכנים המשיבים להמתין עד עתה, לא יגרם להם נזק אם ידחה הפינוי עד לבירור התביעה. כמו כן, קביעת בית המשפט ולפיה ניתן יהיה לפצות את המבקשים – אם בכסף, אם בחלקת קרקע אחרת – ככל שתתקבל תביעתם איננה מציאותית, הן לנוכח הכוונה להרוס את המבנה שהקימו המבקשים במקום, הן בשל סמיכותו של השטח שבמחלוקת לבתיהם של המבקשים. בד בבד הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני, במסגרתה ביקשו להורות על הקפאת הליך הפינוי הקבוע ליום 17.6.2019, עד להכרעה בבקשת הרשות לערער.

6.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת גם מבלי צורך להיזקק לתשובת מאת המשיבים. כפי שציינו המשיבים בתגובתם לבקשה למתן סעד זמני בבית המשפט המחוזי, לא ברור כיצד מתיישבת הבקשה למתן סעד זמני, עם הסכמתם של המבקשים במסגרת התביעה לסילוק יד להתפנות מרצונם מן השטח שבמחלוקת. המבקשים רשאים כמובן לעמוד על טענותיהם לעניין הבעלות בשטח שבמחלוקת, אולם אין הצדקה כי יעשו כן בעודם מחזיקים בשטח, בניגוד לפסק דין חלוט שניתן בהסכמתם . מכל מקום, גם בהתעלם מפסק הדין שניתן בתביעה לסילוק יד, אין הצדקה להעתר לבקשה למתן סעד זמני. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המבקשים לא הציגו ראיות משכנעות, ולו לכאורה, לקיומה של עסקת המכר, וסיכויי הערעור להתקבל, על פני הדברים, אינם מן המשופרים. גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, הרשומים כבעלי השטח שבמחלוקת. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אם תתקבל בסופו של דבר תביעת המבקשים, ניתן יהיה לפצותם – בין בכסף, בין בשווה כסף.

7.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור – נדחית; ממילא מתייתרת הבקשה למתן סעד זמני שנכרכה עמה, והיא נמחקת בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.