רע"א 4016/06 ד"ר יהושע כפיר נ. רבקה חסין

1.המשיבה, קשישה בת למעלה מ-90, כרתה בשנת 1982 שני חוזים עם המבקשים, שהינם רופאי שיניים (כאשר המבקש 1 הוא חתנה). האחד, חוזה שכירות, ובו השכירה להם המשיבה דירה בבעלותה (להלן: הדירה ) לצורך ניהול מרפאת שיניים למשך 3 שנים. השני, כתב אופציה, ובו צוין כי המשיבה נותנת למבקשים אופציה להאריך את תקופת השכירות מידי שנה בשנה לתקופות של שנה אחת במחיר מסוים, וכן נאמר כי ייחתם חוזה לתקופת ניצול האופציה, באותם תנאי שכירות של חוזה השכירות הראשון, בכפוף לשכר הדירה המשתנה. עוד נאמר בכתב האופציה, כי למשיבה, בכל מקרה, החל מתום מועד הסכם השכירות הראשון, האפשרות למכור את הדירה , ואז למבקשים תהיה זכות קדימה בקנייתו, בתנאים מסוימים שפורטו. המשיבה התגוררה בבית בתה וחתנה, שהינו כאמור המבקש 1, במשך כ-23 שנים, ובעקבות סכסוך בין הצדדים דרשו בתה וחתנה כי תפנה את ביתם. משפינתה המשיבה את הבית, היא הגישה תביעה נגד המבקשים לפינוי הדירה.

2.בית משפט השלום בחיפה דחה את הטענה כי החוזים שנכרתו נגועים בעושק, וקבע כי ההסדרים החוזיים בין הצדדים הם הסדרים מאזנים, ואינם מקפחים בצורה משוועת המצדיקה התערבות שיפוטית. כן נקבע, כי אין מדובר בשכירות לצמיתות, מאחר והמשיבה יכולה למכור את הדירה בכל עת ולהביא את השכירות לקיצה.

3.המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה. השופט י' כהן דחה את טענת המשיבה כי חוזה השכירות וכתב האופציה נגועים בעושק, אולם פירש את החוזה כך שהתנאי בכתב האופציה, לפיו ייחתם חוזה בתנאי הסכם השכירות, דורש את הסכמתם של שני הצדדים לחתימה. לאור זאת, קבע השופט כי פירושו הנכון של החוזה הינו שהמפתח להארכת השכירות מידי שנה בשנה נוספת נתון בידי שני הצדדים, וללא הסכמת המשיבה, לא ניתן להאריך את החוזה. פרשנות זו תמך השופט גם בכך שבפועל מעת לעת נהגו הצדדים לסכם ביניהם את שיעור דמי השכירות לשנה החדשה, דבר המלמד שראו את הארכת השכירות ככפופה להסכמת המשיבה. השופט הוסיף, כי אף אם יקבל את שיטת המבקשים לפיה המפתח להארכת תקופת השכירות מצוי בידם בלבד, אין בדבר כדי לסייע להם. במקרה זה מדובר בחוזה שלא נקצב מועד לסיומו, ואז כל אחד מהצדדים זכאי להביא לסיומו בהודעה סבירה מראש, כפי שעשתה המשיבה. על כן, קיבל השופט את הערעור וקבע כי על המשיבים לפנות את הדירה עד יום 30.6.06.

השופטת ש' וסרקרוג הצטרפה בהסכמה לפסק הדין. השופט ר' שפירא הסכים לתוצאה אליה הגיע השופט כהן, והוסיף כי מעצם העובדה שהצדדים לא רשמו את העסקה ביניהם ולא דיווחו עליה לרשויות המס, ניתן ללמוד על כוונם לאפשר למשיבה להחליט להפסיק את ההתקשרות בתום כל שנה, בכפוף להודעה בתוך פרק זמן סביר מראש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.המבקשים טוענים כי שתי טעויות משפטיות בפסק הדין מצדיקות מתן רשות ערעור. האחת, חריגתו של בית המשפט המחוזי מנימוקי הודעת הערעור ועיקרי הטיעון שהוגשו לו על-ידי המשיבה, מבלי שניתנה למבקשים הזדמנות להשיב לטענות אלו. עוד טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט בפרשו את כתב האופציה כך שהארכת חוזה השכירות דורשת את הסכמת שני הצדדים, פירוש המסכל את מטרת האופציה. טענה נוספת של המבקשים הינה כי בית המשפט המחוזי התייחס בטעות אל החוזה כחוזה שלא נקצב מועד לסיומו, על אף שהחוזה יבוא לקיצו עם מכירת הדירה או עם מות השוכר. המבקשים תוקפים אף את נימוקו של השופט שפירא, ולגרסתם לא הייתה חובה לרשום את השכירות בלשכת רישום המקרקעין ולדווח עליה לרשויות המס. לבסוף, המבקשים טוענים כי יש לתת להם ארכה לפינוי הדירה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות לערעור שני, מאחר ואין היא מעוררת כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בית המשפט המחוזי הכריע כפי שהכריע לאור פירושו את החוזה שכרתו ביניהם הצדדים, ואת המונח ""ייחתם חוזה" המופיע בו. לפירוש זה הגיע בית המשפט לאור נסיבותיו הספציפיות של החוזה, וברי כי אין הדברים מעלים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מדלת אמותיו של הסכסוך בין הצדדים. אף חריגתו לכאורה של בית המשפט מהטענות שנטענו על-ידי הצדדים אינה מצדיקה מתן רשות לערעור שני: המבקשים טוענים כי בית המשפט הנחה אותם להתייחס אך ורק לשאלת השכירות לצמיתות. ואכן, נימוקם החלופי של שניים מהשופטים מתבסס על כך שמדובר בחוזה שאינו קצוב בזמן, ולכך ניתנה, כאמור, הזדמנות למבקשים להתייחס. גם דרך זו בה הלך בית המשפט אינה מצדיקה מתן רשות לערעור שני. אוסיף כי אף שגה בית המשפט בפרשנות שנתן לחוזה, ואיני אומרת שכך הוא, אין הדבר מצדיק מתן רשות לערער (רע"א 5568/92 שכון עובדים בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ , תק-על 92(4) 107 (1992)). לבסוף, פרק הזמן שניתן למבקשים לפנות את הדירה, כשלושה חודשים (פסק הדין הומצא למבקשים ביום 9.4.06, והפינוי נקבע ליום 30.6.06), אינו מצדיק אף הוא התערבות בשלב דיוני זה.

6.בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא. משהגעתי לתוצאה אליה הגעתי, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשתם הנוספת של המבקשים, למתן צו עיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה זו. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.