רע"א 4018/02 אהרון שינו נ. מדינת ישראל

1.במסגרת הליך פלילי שהוגש נגד העורר נאסר עליו לצאת מפתח ביתה של סבתו בין השעות 17:00 עד שעה 07:00 למחרת היום. לטענתו, אין יסוד להטלתה של המגבלה האמורה.

2.לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש כתב אישום נגד שניים, אחד מהם הינו העורר. בכתב האישום מתואר אירוע שהתרחש בשעת בוקר מוקדמת של יום 16.3.02. ביציאה ממועדון לילה בטבריה פרצה קטטה בין שתי קבוצות של אנשים. העורר וחבריו, כך לפי כתב האישום, תקפו אדם שהזדהה כשוטר ואשר נמנה על החבורה האחרת (להלן - המתלונן). חברו של העורר שהואשם יחד עימו, שלף סכין ודקר את המתלונן. העורר וחבריו, כך נטען, היכו את המתלונן. הדוקר הואשם בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ותקיפה. לעורר יוחס ביצוע עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה בנסיבות מחמירות. המשיבה ביקשה מבית משפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטה מפורטת מיום 21.4.02 נאמר (על ידי כבוד השופטת נ' מוניץ), כי "אין די בראיות ... כדי להוות תשתית ראייתית מספקת לשם מעצר עד לתום ההליכים ... ". בהמשך נקבע בהחלטה, כי מאחר ומדובר בצעיר בן 18 שנים שאין לו עבר פלילי, ששהה ב"מעצר בית" מלא במשך עשרים יום ולא הפר את תנאי השחרור, הרי שלא נתקיימה לגביו חזקת מסוכנות. בסיומה של ההחלטה הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב ל"מעצר בית" מלא, תוך שציווה על הגשת תסקיר לעניין מקום השחרור ותנאי השחרור. בישיבה נוספת, שנערכה ביום 7.5.02, הוחלט, לאחר קבלתו של התסקיר, כי "מעצר הבית" יימשך בבית סבתו של העורר בטבריה, תחת פיקוחו של אביו של העורר, וכי אותו "מעצר בית" יהא מן השעה 17:00 עד למחרת בבוקר בשעה 07:00. בית המשפט אף קבע כי יש להמציא ערבות על סך 30,000 ש"ח שתיחתם על ידי אביו של העורר ועל ידי סבתו.

3.טענתו של העורר היא, כי משקבע בית המשפט המחוזי שאין די בראיות על מנת לעוצרו וכי חזקת המסוכנות אינה חלה במקרה שלו, לא היה מקום להטיל עליו מגבלה של "מעצר בית", בין מלא ובין חלקי. בא-כוחה של המדינה הסכים, כי אין ראיות לכאורה הקושרות את העורר לדקירתו של המתלונן. עם זאת, גורס הוא כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהעורר נטל חלק בקטטה והיכה את המתלונן. כמו כן נטען, כי קיימת עילת מעצר בשל מסוכנותו של העורר. בהקשר זה סמך בא-כוחה של המדינה על נתון שלא היה בפני בית משפט קמא; הכוונה לכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בטבריה נגד העורר בחודש ינואר 2002 בו הוא הואשם בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות.

4.דינו של הערר להתקבל.

לצורך העניין נניח כי אכן קיימות ראיות לכאורה לעניין מעורבותו של העורר בקטטה ובהכאתו של המתלונן. אף אם כך הוא, הרי המשיבה לא השכילה להצביע על קיומה של עילת מעצר. בית משפט קמא אמר את דברו בעניין, על סמך החומר שהוצג בפניו. אמנם, בדיון שנערך בפניי התברר, כי תלוי נגד העורר הליך נוסף בגין עבירת אלימות, אך אינני מוכן לקבוע, רק בשל תוספת זו, כי קיימת עילת מעצר. משנמצא כי אין עילת מעצר, רשאי בית המשפט לצוות על מתן ערובה, על מנת להבטיח את התייצבותו של הנאשם למשפט: סעיף 44(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן - החוק). בית המשפט רשאי לקבוע תנאים שונים לשחרור בערובה, כאמור בסעיף 48 לחוק "ובלבד שהתנאים יעמדו במבחן תכלית החיוב במתן ערובה לפי סעיף 44(ב)":בש"פ 66/98 אדזיאשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(1) 160, 165. קשה לראות מה הקשר בין "מעצר בית" לבין הבטחת התייצבותו של נאשם למשפט (בש"פ 66/98 הנ"ל). יש לזכור, כי במקרה דנא מדובר ב"מעצר בית" חלקי, היינו בשעות מסוימות בלבד. האם העובדה שהעורר ישהה בביתה של סבתו בשעות הלילה היא שתבטיח את התייצבותו למשפט ?! ואם ישאל השואל מדוע נזכר האמצעי של "מעצר בית" בסעיף 48(א)(9) לחוק, התשובה תהיה כי השימוש באמצעי זה אפשרי כאשר מוחלט על חלופה למעצר: בש"פ 66/98 הנ"ל.

5.התוצאה היא שיש לקבל את הערר ולבטל את האיסור שהוטל על העורר לצאת מפתח ביתה של סבתו בשעות מסוימות. שאר תנאי השחרור יעמדו בעינם.