רע"א 402/11אריק נבט נ. גבעת ישעיהו מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבו

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' פרקש) בהפ"ב 9058/10 שניתן ביום 28.10.2010, במסגרתו נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק המשקם שניתן על ידי עו"ד אליהו בן-ישראל ביום 20.12.2009 (להלן

המשקם ו פסק המשקם השני ).

רקע עובדתי והליכים קודמים

א.

המבקש חבר במשיבה, אגודה שיתופית חקלאית שחובותיה הוסדרו על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן חוק ההסדרים ). ביום 14.11.1997 נמסרה למבקש הודעה לעניין חובותיו למשיבה, חיוב בגין חלף ערבות וחובו לסוכנות היהודית (להלן הסוכנות ); הוא לא הגיש השגה על ההודעה, חרף זכאותו לעשות כן. המבקש המציא נתוני "כושר החזר", ולאחר בדיקתם נמצא כי הוא בעל כושר החזר מלא. ביום 9.5.1999 ניתן בעניינו של המבקש פסק משקם חלקי על ידי עו"ד משה שליט, המשקם הקודם (להלן פסק

המשקם החלקי ו המשקם הקודם ). בפסק המשקם החלקי נקבע, כי המבקש ישלם כמחצית מחובותיו, כי את יתרת החוב ישלם בתשלומים, וכי ככל שהמשיבה תחליט לוותר לחבריה על חלק מחובם, יחול ויתורה גם על המבקש. בהחלטת המשקם הקודם מיום 26.6.2000 צויין כי בשנת 1999 שילם המבקש על חשבון החוב סך של 93,729 ש"ח למינהלה שהוקמה במסגרת חוק ההסדרים (להלן המינהלה ), וכי הוא יפרע את יתרת החוב בסך 101,020 ש"ח נכון ליום 31.5.2000 בפריסת תשלומים. המבקש לא ביצע את האמור בהחלטה זו.

ב.

בהמשך עתרו עשרות מחברי המשיבה, לרבות המבקש, לבית המשפט המחוזי לביטול פסקי המשקם שניתנו בעניינם. ביום 18.10.2001 נתן בית המשפט המחוזי תוקף להסכם פשרה שנחתם בין באי כוח החברים לבין המשיבה ונושיה, לפיו יבוטלו פסקי המשקם, וקביעת חובות החברים תידון מחדש בפני המשקם. ביום 13.5.2005 ניתנה על ידי המשקם החלטה, לפיה יחתום כל אחד מן החברים על התחייבות לתשלום סך של 55,000 ש"ח (להלן הסדר המעטפת ). כל החברים שעתרו לבית המשפט המחוזי, למעט המבקש, חתמו על ההתחייבות האמורה ופרעו את חובם. בדיון שהתקיים לפני המשקם עו"ד אליהו בן-ישראל ביום 10.10.2007 בעניינו של המבקש, החליט המשקם בהסכמת המשיבה כי המבקש יודיע לו בתוך שבעה ימים אם מעוניין הוא להצטרף להסדר המעטפת. ביום 15.10.2007 קיבל המשקם את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת עמדתו עד יום 1.11.2007. ביום 28.10.2007 התקבל במינהלה מכתב מטעם המבקש (להלן המכתב ), אשר הועבר על ידי המשקם לתגובת המשיבה ונושיה. לטענת המשיבה, המבקש לא הציג את עמדתו במכתב כפי שנדרש, אלא בחר להעלות כלפיה טענות שונות. ביום 30.10.2007 ביקש המבקש ארכה נוספת מן המשקם להגשת עמדתו; ביום 31.10.2007 קבע המשקם כי הבקשה להארכת מועד אינה ברורה לאור המכתב, ובשל כך התבקשה תגובתו. ביום 2.12.2008 הודיע המבקש למשקם כי המשיבה טרם הגיבה למכתבו. בעקבות זאת, ביום 9.1.2008 קבע המשקם כי למבקש ניתנת אפשרות להגיש השגה מפורטת הנתמכת בתצהיר תוך 30 ימים. ביום 21.2.2008 נשלחה לבא כוח המבקש תזכורת לעניין הגשת ההשגה האמורה. ביום 26.3.2008 קבע המשקם כי אם לא תוגש השגה תוך 10 ימים יאבד המבקש את זכותו להגישה. בין לבין הוגשו על ידי המבקש מספר מכתבים, וכן התקבלו תגובות המשיבה להם.

ג.

על רקע השתלשלות העניינים האמורה ניתן ביום 13.9.2009 פסק משקם במחלוקת בין הצדדים (להלן פסק המשקם הראשון ). בפסק זה ציין המשקם כי עניינו של המבקש התנהל תקופה ארוכה מאוד ללא אפשרות להגיע להסכמות. כדי לשים סוף פסוק להתדיינות בעניינו, ובשים לב לכך שהמינהלה עומדת לסיים בקרוב את תפקידה השיפוטי, נקבע כי חובו של המבקש למשיבה יהיה לחובם של רוב החברים ויעמוד על סך של 55,000 ש"ח. על פסק זה הגישו הן המשיבה והן המבקש בקשות לעיון חוזר ולתיקונו. המשיבה ביקשה לחייב את המבקש בהתאם לפסק המשקם החלקי, ולחלופין לאפשר לו להצטרף להסדר המעטפת בתנאי שיחתום קודם לכן על התחייבות כפי שעשו רוב החברים. מנגד, ביקש המבקש כי המשקם יקבע שאינו חייב דבר למשיבה, וכי חשבונו אף ביתרת זכות.

ד.

בפסק המשקם השני, מיום 20.12.2009, אשר עניינו בקשות הצדדים לעיון חוזר, נקבע כי למבקש ניתנו אפשרויות שונות להגיש השגה על דרישת החוב שנמסרה לו בזמנו, אך הוא לא עשה כן, ובכך התעלם מההודעה לעניין חובותיו למשיבה ומפסק המשקם החלקי שקבע את חובו. המשקם דחה את טענות הצדדים, וקבע כי בהתאם לפסק המשקם הראשון יש לראות את המבקש כמי שהצטרף להסדר המעטפת, ובכך יפרע חובו למשיבה, כאשר ברור כי ייראה כמי שחתם על ההתחייבות האמורה. המשקם קבע כי משמעות החלטתו היא, שהמבקש קיבל מחיקה נוספת מחובו למשיבה בשיעור של 78%, הואיל וחובו לה נכון ליום 13.3.2005 הסתכם בסך 249,766 ש"ח. לאחר שחושבו חובותיו של המבקש למשיבה ולסוכנות נכון ליום 17.12.2009, ובהתחשב בסך ששולם על ידיו בעבר, נקבע כי המינהלה תעביר למשיבה סך של 60,712 ש"ח, לסוכנות סך של 50,159 ש"ח, וכי היתרה בסך 35,942 ש"ח תושב למבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.

המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק המשקם השני. לטענתו, המשקם חרג מסמכותו וטעה טעות גלויה על פני הפסק בכך שקבע יתרת חוב כיתרת פתיחה הרשומה בספרי המשיבה על שמו נכון ליום 31.12.1991, בשעה שהיתרה הייתה בזכות. לשיטתו, טעותו של המשקם נבעה מכך שהחליט להטיל את החיוב בגין הפסדי המשיבה על כלל חבריה. המבקש טען כי חיוב זה, שהוטל תחילה על חברי המשיבה בשנת 1985, בוטל לאחר מכן נוכח פסיקת בית משפט זה בע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פ"ד מה(4) 529 (1991) (להלן עניין פרי העמק ), שאסרה על אגודה שיתופית להטיל על חבריה חובות של עסקיה. אולם, לטענת המבקש, לאחר מכן שבה המשיבה וחייבה את חשבונות חבריה, מבלי שהעלתה החלטה זו להצבעה חדשה באסיפה הכללית, אף אם על פי תקנונה יכולה היא לחייב את חבריה בהפסדים של עסקיה. עוד טען המבקש כי לא ניתנה לו האפשרות להופיע לפני המשקם. מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות על הסף את בקשת המבקש, שכן פסק המשקם השני ניתן בהסכמתו, ומשכך מנוע הוא מלבקש את ביטולו. לעניין זה נטען, כי במסגרת הבקשה לעיון חוזר, הודיע המבקש שאם המשקם ימצא כי טענתו לעניין יתרת הזכות אינה מוצדקת, אזי מסכים הוא להצטרף להסדר המעטפת.

ו.

בית המשפט המחוזי דחה את טענתה המקדמית של המשיבה כי פסק המשקם השני ניתן בהסכמת המבקש. נקבע, כי אף אם המשקם אימץ את בקשתו החלופית של המבקש להצטרף להסדר המעטפת, כיון שדחה את בקשתו הראשונית לייחס יתרת זכות לחשבונו, אין מניעה כי המבקש יטען בנושא זה.

ואולם, נדחתה טענתו של המבקש לפיה טעה המשקם טעות גלויה על פני הפסק, אשר נבעה מייחוס חובות המשיבה לחבריה. בית המשפט המחוזי קבע כי מעיון בהחלטת המשקם הקודם מיום 30.4.2000 עולה, שבפרוטוקול האסיפה הכללית של המשיבה מיום 12.11.1991 נאמר: "האגודה, במקביל, מבטלת החלטה קודמת, לפיה חולקו גרעונות האגודה לכרטיסי החבר ומחזירה גרעונות אלה לקופתה. אולם, ביחסים שבין החבר לאגודה, כל עוד לא הסתיימו חובות האגודה, יראו את כל אחד מחברי האגודה כחייב לאגודה את הכספים בו זוכה חשבונו". כמו כן, צויין כי החלטה זו של האסיפה הכללית התקבלה ברוב דעות מכריע של חברי המשיבה. בנוסף, באסיפה כללית נוספת שהתקיימה ביום 14.10.1992, הוחלט כי "האסיפה הכללית מסמיכה את ועד האגודה להחזיר את גרעונות האגודה לכרטיסי חשבונות החברים במועד שייראה לוועד ההנהלה". עוד צויין, כי בהחלטה האמורה של המשקם הקודם נקבע שמפרוטוקולי האסיפה הכללית עולה, כי חברי המשיבה השלימו עם המצב והפעילו שיקול דעת בקבלת ההחלטה, לפיה תוצאות הפעילות הכלכלית של כרם, אשר היה בעיבוד משותף של חברי המשיבה, יועברו לחשבונות האישיים של כל חבריה. נוכח הסכמת חברי המשיבה לשאת בגרעונות הענפים המשותפים קבע המשקם הקודם, כי אין מקום להחיל את שנקבע בעניין פרי העמק , אלא את ההלכה שנקבעה בע"א 4937/92 " אגרא" אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' רוט , פ"ד מח(1) 818 (1994) (להלן עניין אגרא ), לפיה חברים באגודה יכולים להסמיכה לחייבם בגין חובותיה. משכך, נדחתה טענת המבקש כי לא התקיימו אסיפות כלליות של חברי המשיבה וכי לא ניתן אישור לחלוקת גרעונה בין חבריה.

שלישית, נדחתה טענת המבקש המתבססת על סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 לפיה לא ניתנה לו האפשרות להופיע בפני המשקם ולנסות לשכנעו בצדקת טענותיו. נקבע כי למבקש ניתנו הזדמנויות רבות להופיע לפני המשקם והוא אכן עשה זאת, הן כאשר היה מיוצג והן כאשר לא היה מיוצג. בנוסף, נקבע כי יש לדחות את טענת המבקש שיתרת הזכות נקבעה על ידי המשיבה, שכן זו נקבעה על ידי המינהלה בשנת 1997.

ז.

נוכח כל האמור נקבע, כי אין מקום להתערב בפסקי המשקם ויש לדחות את בקשת המבקש, אשר ישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

מכאן הבקשה הנוכחית שלפני.

טענות המבקש

ח.

לטענת המבקש, בבקשה הערוכה במפורט, יש ליתן לו רשות ערעור שכן נדרשת התערבותו של בית המשפט זה משיקולי צדק ולצורך מניעת עיוות דין. בהקשר זה מציין המבקש כי בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בהמרצת הפתיחה לא היה הוא מיוצג. לגופה של הבקשה נטען כי לאור ההלכות שנקבעו בעניין פרי העמק ובבג"ץ 333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה , פ"ד מה(4) 582 (1991) (להלן עניין אביאל ) לא ניתן לייחס חובותיה של אגודה שיתופית לחבר בה, אלא אם נתקבלה הסכמה אישית של החבר לכך. עוד נטען, כי החלטה של האסיפה הכללית אינה יכולה להחליף את הסכמתו האישית של החבר. לטענת המבקש, על מנת לייחס את חובות המשיבה לחבריה היה צריך לכנס אסיפה כללית חדשה ולהפיק תביעות חוב חדשות; ומאחר שהאסיפה הכללית לא נתכנסה ממועד מתן פסקי המשקם, מצוי חשבונו בהכרח ביתרת זכות ולא ביתרת חובה, והסכום ששולם על ידיו בשנת 1999 נגבה ממנו ללא הצדקה. זאת ועוד, המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שסבר כי ניתן להאציל את סמכות האסיפה הכללית להחליט בנושא ייחוס חובותיה של המשיבה לחבריה לועד ההנהלה, בניגוד לפסיקה ולתקנון המשיבה. עוד לטענת המבקש, עותק של הסדר המעטפת לא הועבר אליו, ולא ניתנה לו זכות לערער על החוב הפסוק שנקבע כלפי הסוכנות. נוכח האמור לעיל טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור, ולהורות למשקם להשיב לו סך של 146,813 ש"ח.

תגובת המשיבה

ט.

המשיבה חוזרת על טענתה כי פסק המשקם השני ניתן בהסכמת המבקש, ולפיכך הוא מנוע מלבקש לבטלו. כן טוענת המשיבה, כי בהמרצת הפתיחה העלה המבקש שלל טענות חדשות שלא נטענו מפיו עובר למתן פסק המשקם השני, וכך גם בבקשת רשות הערעור הועלו טענות חדשות שלא הועלו בהמרצת הפתיחה. עוד לטענת המשיבה, המבקש לא צירף לבקשתו מסמכים ועובדות רלבנטיים, ועל כן יש לדחותה על הסף. המשיבה טוענת כי הלכה היא שלא תינתן רשות ערעור בעניין בוררות אלא במקרים חריגים בלבד. בנוסף, במסגרת הדיונים שנערכו לפני המשקמים ניתנו למבקש אין ספור הזדמנויות וארכות להעלות את טענותיו במסגרת השגה הנתמכת בתצהיר, אך המבקש בחר שלא לעשות כן. יתרה מכך, כנגד המבקש ניתנו החלטות ופסקי דין כבר לפני שנים רבות המהווים מעשי בית דין. זאת ועוד, לטענת המשיבה, טענות המבקש נדונו על ידי שני משקמים, אשר חייבוהו לשלם לה את חובו בהתאם להלכות שנקבעו על ידי בית משפט זה. עוד טוענת המשיבה כי החלטותה ניתנו בהתאם לדין ואין כל צורך בהחלטה נוספת כדי לחייב את חבריה בגרעונותיה. לטענתה, בהתאם לסעיף 106 לתקנון המשיבה, האסיפה הכללית רשאית לחייב את חבריה בגרעונותיה, ועל כן פסקו המשקמים כי עניין פרי העמק אינו רלבנטי במקרה דנן. מעבר לכך, לטענת המשיבה, האסיפה הכללית היא שחייבה את החברים בגרעונותיה ולא הועד, אשר רק הוסמך כגוף המבצע לערוך את רישום החיובים. בנוסף, טוענת המשיבה כי מאחר שנדחתה בפסק המשקם השני בקשתה לחייב את המבקש לחתום על הסדר המעטפת, לא תיתכן טענתו כי נשללה ממנו זכות העיון בו, ומכל מקום פרטיו של ההסדר מפורטים בפסקי המשקם. באשר לטענת המבקש לעניין אי מתן האפשרות לערער על חובו לסוכנות, נטען כי המבקש הוא שחדל מערעור על קביעות המשקמים במועדים הקבועים בחוק, וכי לטענתו זו אין קשר למחלוקת בין הצדדים.

דיון והכרעה

י.

לאחר שעיינתי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, בפסקי המשקמים ובטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לבקשה.

יא.

עניינה של הוראת סעיף 28 לחוק ההסדרים הוא האופן בו רשאי בית המשפט המחוזי להורות על ביטולו של פסק משקם. על מנת לחזק את מעמדו של המשקם ואת סופיות הדיון על ידי צמצום הביקורת השיפוטית עליו עילות הביטול המנויות בסעיף זה הן מצומצמות [ראו, למשל, רע"א 6726/96 אבו נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פ"ד נה(5) 166, 183 (2001); ע"א 3003/02 בית אלעזרי, מושב עובדים להתישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי , פ"ד נז(6) 551, 560 (2003); רע"א 14020/07 כהן נ' מצליח מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 28.4.2008 ) בסעיף 15].

יב.

כמו כן, סעיף 29 לחוק ההסדרים מורה כי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28 לחוק זה הוא ברשות בלבד, בהתאם לחוק הבוררות. לפי ההלכה הפסוקה רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בעניין פסקי משקם, בדומה לרשות ערעור על החלטותיו בענייני בוררות, תינתן במשורה במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי, אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו, למשל, רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605, 616-615 (2003); רע"א 8914/05 עזריאל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' שרעבי (לא פורסם, 8.10.2007) בסעיף 11; רע"א 627/08 גלם נ' שדה עוזיה מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 1.5.2008) בסעיף 28; רע"א 1678/08 בנק החקלאות לישראל בע"מ נ' עין כמונים משק חקלאי בע"מ (לא פורסם, 27.12.2010) בסעיף 11]. גם לשיטה הנוהגת גמישות מסוימת בעניין זה, שכן אין מדובר בגלגול שלישי ככל משפטו וחוקתו (ראו רע"א 1285/05 אלון כהן בע"מ נ' פרומודקס בע"מ (לא פורסם, 14.5.2006) בסעיף ה' 1). בענייננו מדובר במשקמים משפטנים האמונים על הנושא. איני סבור כי המקרה דנא נופל לגדר המקרים בהם יש ליתן רשות ערעור. אין למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים השלכה משפטית או ציבורית רחבה, המצדיקה שבית משפט זה יידרש לה כערכאה שלישית, ודבר זה אף לא נטען. טענת הצדק אל מול עיוות דין היא טענה נכבדה במקום הראוי לה, אך איני סבור שהמקרה דנא רלבנטי לכך.

יג.

אכן, מעיון בפסקי המשקם ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי אין עולה כי למבקש נגרם עיוות דין. נזכיר: המדובר בפרשה המתגלגלת בין משקמים לבתי משפט מזה ארבע עשרה שנה. מרבית הנוגעים בדבר הסדירו עניינם מזה שנים רבות. למבקש היה יומו השיפוטי לא אחת ולא שתיים. הגיעה העת לסיום.

יד.

אזכיר, כי ביום 20.10.2010 ניתנה החלטת בית המשפט בעקבות הודעת בא כוח המבקש דאז על הפסקת ייצוגו. בהחלטה זה צוין במפורש כי באפשרות המבקש להסדיר את עניין ייצוגו עד למועד הדיון שנקבע ליום 27.10.2010, וכי לא תתקבל בקשה לדחייתו בנימוק של העדר ייצוג. לא נגרם למבקש עיוות דין בנסיבות כתוצאה מכך שלא היה מיוצג בעת הדיון בהמרצת הפתיחה, שכן מועד הדיון נקבע חודשים מראש, והיה ביכולתו להסדיר את ייצוגו עוד בטרם הדיון.

טו.

אוסיף לגופם של דברים, כי לא בכדי פורטה מעלה השתלשלות העניינים, שכן יש בה כדי להעיד על כך שעניינו של המבקש נדון באופן מעמיק לאורך תקופה ממושכת על ידי שני משקמים שונים ועל ידי בית המשפט המחוזי, וטענותיו של המבקש זכו להתייחסות ולבדיקה ראויה. משכך, אין מקום לקבל את טענת המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות לשטוח את משנתו במחלוקת שנפלה בין הצדדים, ואדרבה, המבקש בחר בשעתו שלא להשיג במפורט על גובה החוב שנקבע לו, חרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לו לעשות כן ולמרות אורך הרוח שהפגין כלפיו המשקם השני. זאת ועוד, מנסיבות המקרה ומעיון בתקנון המשיבה עולה כי פסקי המשקם עולים בקנה אחד עם הפסיקה, ועל כן אין נדרשת התערבות בית משפט זה בשל טעות שנפלה בהם. המשתייך למסגרת של אגודה שיתופית נוטל על עצמו כללי מסגרת שאינם חלים על אדם "פרטי", חלקם מיטיבים עמו וחלקם מכבידים עליו, אך זה טיבה של המסגרת.

טז.

משכך, איני נעתר לבקשה. המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 5,000 ש"ח.