רע"א 4027/08 פרץ יהודה נ. עיריית תל אביב .

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד סגן הנשיא י' זפט ) מיום 5.5.2008, בגדרה דחה את עתירת המבקש למתן סעד זמני.

המבקש הינו בעליו של נכס ברחוב גת רימון בתל-אביב (להלן: הנכס ). חלק מהנכס הופקע על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב – יפו (להלן: הועדה המקומית ), כחלק מהתוכניות להכשרת השטח לתוואי הרכבת הקלה בגוש דן. בין המבקש, הועדה המקומית והמשיבה 2 (להלן: המשיבות ) נערך הסכם, לפיו הסכים המבקש לביצוע פעולות הריסה בשטח שהופקע ממנו וכן בשטח הנוסף של הנכס, אשר לא הופקע (להלן: ההסכם ).

לאחר שהחלו המשיבות בביצוע ההריסה, עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ה"פ 405/08), בבקשה כי יצהיר כי לא קמה למשיבות הזכות להרוס את החלק בנכס שהופקע, ואף לא את החלק שלא הופקע, בטענו כי להסכם כלל לא ניתן תוקף מחייב, וכי ממילא הוא מוגבל לשישה חודשים אשר חלפו.

במסגרת המרצת הפתיחה הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני, אשר יאסור על המשיבות להרוס את הנכס (בש"א 7941/08).

ביום 5.5.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' זפט ) את הבקשה, בקבעו כי סיכויי המבקש לזכות בתובענה הינם אפסיים, שכן ההסכם הינו חוזה מחייב שטרם חלפה תקופת ביצועו. כן קבע בית המשפט כי גם מאזן הנוחות נוטה כנגד המבקש, שכן למעשה אין לו עניין ממשי במניעת הריסת הנכס.

מכאן בקשת רשות הערעור בפניי, במסגרתה שב המבקש וטוען כי לא נכרת בינו ובין המשיבות חוזה מחייב, וכי ממילא ששת החודשים שנקבעו בו לביצוע העבודות בנכס חלפו. בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני במסגרת הערעור, למניעת הריסת הנכס.

מנגד מתנגדות המשיבות לבקשה וסומכות את ידן על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי, שוכנעתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

מבלי לקבוע מסמרות בעניין, נדמה שסיכוייו של המבקש לזכות בתובענה אותה הגיש לבית המשפט המחוזי אינם רבים. אמנם כותרת ההסכם מציינת כי מ דובר בהסכם נעדר תוקף מחייב, אך מכלל נסיבות המקרה, ומהעובדה שהצדדים פעלו בהתאם להסכם, עולה כי הם אכן התכוונו לתת לו תוקף מחייב. כך גם לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה חלף המועד לביצוע העבודות.

יתרה מכך, לא מצאתי גם כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. המבקש עצמו מצהיר בבקשתו כי אין הוא מתנגד להריסתו של החלק בנכס שהופקע (סעיף א.3. למבוא לבקשה). משמ דובר בבניין אחד, ולנוכח תוכנית המבנה הכללית של הנכס, הרי שמבחינת השימוש בו, הריסת חלקו של הנכס כמוה כהריסתו לחלוטין. מנגד, עיכוב בהכשרת השטח לתוואי הרכבת הקלה יגרום לפגיעה משמעותית במשיבות ובאוצר המדינה.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה ממילא נדחית הבקשה למתן סעד זמני.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינן של המשיבות, בסך של 5,000 ש"ח.