רע"א 4027/12 מייס אלרים אבו שקרה בע"מ נ. יניר תקשורת בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 40604-11-11, כבוד השופטים ב' בר-זיו , ע' זרנקין ו- ב' טאובר ) מיום 28.3.2012.

הצדדים הגישו זה כנגד זה תביעות הדדיות לבית משפט השלום בחדרה (ת"א 2293/08, ת"א 81-03-09 ו-ת"א 01585-09-09 (כבוד השופטת ה' אסיף ), שעניינן טענות הדדיות בגין הפרה של שני חוזים שנכרתו ביניהם. בית משפט השלום בחן את טענות הצדדים, וקבע כי המבקשים הפרו את החוזה. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענות המבקשים בדבר הפרת החוזה על ידי המשיבה. זאת, על בסיס ממצאים עובדתיים וקביעת ממצאי מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו במסגרת ההליך. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענת המבקשים כי מסכום החוב, 472,383 ש"ח, יש לקזז סכום של 11,500 דולר. משכך, הורה בית המשפט למבקשים לשלם למשיבה סכום של 424,557 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסכום של 50,000 ש"ח.

על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי פסק דינו של בית משפט השלום מושתת על קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות, בהן ככלל אין ערכאת הערעור מתערבת, וכי אין זה מסוג המקרים החריגים בהם תסטה ערכאת הערעור מעיקרון זה. במסגרת זאת, דחה בית המשפט את טענת המבקשים על פיה יש מקום למנות מומחה חשבונאי בשלב הערעור, מקום בו מינוי זה לא נתבקש בפני הערכאה הדיונית. בבחינת למעלה מן הצורך קבע בית המשפט כי אף לגופו של עניין לא מצא בערעור ממש. משכך, אישר בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) ופסק לטובת המשיבה הוצאות משפט בסכום של 25,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

במסגרת הבקשה, טוענים המבקשים כי מעוררות במקרה הנדון שלוש סוגיות משפטיות המצדיקות את בחינת הבקשה בגלגול שלישי. ראשית, טוענים המבקשים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי חסר נימוקים מספקים, ובכך נפגעה זכות הטיעון שלהם. שנית, טוענים המבקשים כי זכות לקניין נפגעה שכן פסק הדין לא מבוסס כדבעי על תשתית עובדתית אמינה. לבסוף, טוענים המבקשים כי נפגע עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שכן המבקש 2 חויב בחוב של המבקשת 1, וזאת, בזמן שהרמת המסך שבוצעה לא הייתה כדין.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות ציבורית מרובה או קושי משפטי, החורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). ברף זה לא עמדו המבקשים.

אשר לטענת הראשונה של המבקשים, זו מבוססת על טעות בהבנת הדין. תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחית מאפשרת לבית המשפט ל"שאוב" לתוך פסק דינו את פסק דינה של הערכאה הקודמת על נימוקיה, ולחסוך את הצורך בחזרה על נימוקי הערכאה הקודמת, מקום בו לא התגלתה טעות בחוק, אין לדחות את הממצאים העובדתיים והממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית. משכך, יש לראות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ככולל את פסק דינו של בית משפט השלום, ואין בו חוסר בהנמקה.

אף בטענתם השנייה של המבקשים אין כל ממש. למעשה, המבקשים רוצים בעקיפין לתקוף את קביעותיו העובדתיות של בית משפט שלום, שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי. ברי, כי שתי הערכאות הגיעו לכלל מסקנה שיש בראיות די כדי להוכיח את החוב, ואין מדובר בפגיעה בקניינם של המבקשים, אלא בהכרה בחוב שהם נטלו על עצמם.

לבסוף, טענתם השלישית של המבקשים היא טענה עובדתית מובהקת, הנוגעת לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, על פיהם התקיימו תנאי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ומשכך יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות. קביעה זו, שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, ואינה מצדיקה את קבלת בקשת רשות הערעור.

סוף דבר, הבקשה נדחית.