רע"א 403/02 מרדכי חן נ. רפיאזדה קשאני מהרדד

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ד' ארבל) מיום 13.12.01. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט צ' כספי) בה נדחתה בקשת המבקשים להציג חוות דעת מומחה נוספת מטעמם.

1.המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשים שעניינה דרישתם ליתן להם חשבונות הכרוכים וקשורים בשיפוץ ובביצוע שינויים פנימיים בבית שנרכש בין הצדדים במשותף. לשם הכרעה בנושא החשבונאי ויתר הנושאים שבמחלוקת, הוסכם במהלך קדם המשפט כי בית המשפט ימנה לצורך כך שני מומחים - האחד רו"ח והשני מהנדס, אשר יבדקו את החשבונות הנוגעים לבניין ולנושאים שבמחלוקת. ביום 28.1.99 קיבל הסכם דיוני זה תוקף של החלטה. עוד בטרם החלו המומחים את עבודתם, הוסכם בין הצדדים כי המהנדס אשר ימונה על ידי בית המשפט יהיה גם בעל הכשרה של שמאי מקרקעין. עוד הוסכם בשלב זה כי מינויו של רואה החשבון מיותר, היות שמומחה בעל השכלה של מהנדס ושמאי יוכל לבצע את המשימה שהוטלה עליו על ידי בית המשפט, בלא צורך במומחה נוסף. כן הוסכם כי למומחה זה יהיו סמכויות חקירה בהתאם לתקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. לאור הסכמות אלה, מינה בית משפט השלום את המהנדס שמואל רוזנברג כמומחה (להלן: המומחה). ביום 30.3.00 נשלחה חוות דעתו של המומחה לצדדים. ביום 17.8.00, נתבקש המומחה על ידי בא-כוח המבקשים להשיב על שאלות הבהרה, וביום 31.1.01 נחקר המומחה על ידי בא-כוח המבקשים. כשנה לאחר הגשת חוות הדעת על ידי המומחה, הגישו המבקשים בקשה לפסילת חוות הדעת ולחילופין בקשה להגיש חוות דעת חדשה מטעמם, הואיל ולטענתם חרג המומחה מסמכותו ולא עשה עבודתו נאמנה.

2.בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשים לפסול את חוות דעת המומחה, בקובעו כי טענת המבקשים כי המומחה חרג מסמכותו לפי ההסכם הדיוני מופרכת על פניה. בית המשפט דחה אף את בקשת המבקשים להגיש חוות דעת נוספת מטעמם. בית המשפט ציין כי אכן עם ביטולה של תקנה 130(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות), שוב אין צד זקוק לאישור בית המשפט להגיש חוות דעת מטעמו גם כאשר מונה מומחה מוסכם. עם זאת, הצדדים רשאים להסכים כי אותו מומחה מוסכם יהיה המומחה היחיד ולא יובאו על ידיהם ראיות אחרות בנוסף לחוות דעתו, כפי שרשאים הם להתנות על כל נושא דיוני או שבדיני הראיות. בית המשפט קבע כי פרשנותו הנכונה של ההסכם הדיוני מצביעה על כך כי כוונת הצדדים היתה לשלול את האפשרות להביא מומחה נוסף מטעמם. בית המשפט למד על אומד דעתם של הצדדים מן הנסיבות הבאות: ראשית, ביטול מינויו של רואה החשבון אשר נעשה ביוזמת הצדדים מלמד כי סברו כי די במומחה אחד; שנית, בקשת ב"כ המבקשים שהמומחה יהיה גם שמאי מצביעה על כך שלא היה בכוונת המבקשים להכביר מומחים בתיק; שלישית, הענקת סמכויות של חוקר למומחה מצביעה על כך שרצון הצדדים היה להסתפק בחוות דעתו של המומחה.

3.על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרה טענו כי לא היתה הסכמה מפורשת או מכללא מטעמם כי המומחה שימונה יהיה מומחה יחיד. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור, בקובעו כי כוונת הצדדים היתה למינוי מומחה יחיד, וזאת מהנימוקים אותם פירט בית משפט השלום בהחלטתו. בית המשפט הוסיף כי השיהוי בו נקטו המבקשים, בהגישם את הבקשה למינוי מומחה נוסף רק לאחר כשנה מיום הגשת חוות הדעת של המומחה המוסכם וחקירתו, אינו מעיד על תום לב וניקיון כפיים. נקבע כי מהתנהגותם של המבקשים עולה החשש כי הם המתינו עד לתום חקירת המומחה, ומשראו לאן הרוח נושבת, הגישו את בקשתם, כאשר השיהוי שבו נקטו פוגע באינטרסים הראויים של המשיבים. משכך, קבע בית המשפט כי אין הוא צריך להידרש לעניין משמעות ביטולה של תקנה 130(ב) לתקנות.

4.על החלטה זו עותרים המבקשים ליתן להם רשות ערעור. המבקשים טוענים כי זכותם להביא חוות דעת נוספת מטעמם על זו של המומחה המוסכם, היא זכות מוקנית, הניתנת לויתור על זכות זו רק בהסכמה מפורשת, ובמקרה זה לא היתה הסכמה לוותר על הזכות לא במפורש ולא מכללא. לטענת המבקשים, אין לפרש את הסכמת הצדדים לביטול מינוי של רוה"ח כמסקנה שהמומחה הנותר יוותר מומחה יחיד ובלעדי, וכי בקשת ב"כ המבקשים שהמומחה יהיה גם שמאי במקצועו, נועדה להתאים את כישוריו של המומחה המוסכם לאלה שסוכמו בין הצדדים מראש. גם הקניית סמכויות של חוקר למומחה אינה מלמדת על הסכמה למינוי מומחה יחיד, ומכל מקום הקניית הסמכויות הנ"ל נעשתה מבלי שבית המשפט קיבל את הסכמת הצדדים לכך. לבסוף טוענים המבקשים, כי לא היה מקום לדחות את הבקשה מחמת שיהוי, שכן למבקשים זכות שבדין להביא חוות מומחה מטעמם בלא קבלת רשות מיוחדת, 21 יום לפני מועד שמיעת ההוכחות בתיק.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. על אף האופי הכללי שמנסים המבקשים לשוות לטענותיהם, הרי שאין הבקשה מעלה שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת והמצדיקה דיון בערכאה שלישית. עניינה של הבקשה הוא בפרשנות ההסכם הדיוני שבין הצדדים למינוי המומחה. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להתערב במסקנותיהן של הערכאות הקודמות כי כוונת הצדדים היתה כי המומחה שימונה על ידי בית המשפט יהיה מומחה יחיד, והצדדים לא יהיו רשאים להגיש חוות דעת של מומחים מטעמם ללא קבלת אישורו של בית המשפט לכך.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.