רע"א 4037/10 חברת הבית מרחוב הקשת בע"מ נ. עיריית רמת גן

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים י' שנלר , ד"ר ק' ורדי

ו ר' לבהר-שרון ) בע"א 1715-09 מיום 22.4.2010 במסגרתו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט

ש' אבינור ) בת"א 702654-06 מיום 22.4.2009.

1.

המשיבה הגישה כנגד המבקשת תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סכום כסף שהגיע לה לטענתה מהמערערת בגין ארנונה ואגרת מים עבור נכס מקרקעין ברחוב שרת 20 ברמת גן (להלן: הנכס), אשר אין מחלוקת כי הוא נמצא בבעלותה של המבקשת. הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה, בהמלצתו של בית משפט השלום בהרצליה, לפיה תינתן למבקשת רשות להתגונן בטענה כי היא אינה מחזיקה בנכס נשוא התביעה.

2.

בדיון שהתקיים לפני בית משפט השלום הפנתה המשיבה להלכה הפסוקה לפיה שימוש והחזקה בפועל אינם מהווים תנאי לחיוב בארנונה, וטענה כי במקרה דנן המבקשת מהווה את הגורם בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ולפיכך השתת הארנונה עליה היא ראויה ומתבקשת. כן נטען על ידי המשיבה כי המבקשת "כשלה בהוכחת טענותיה העובדתיות, שהנטל להוכיחן רובץ לפתחה", שכן זו נמנעה מלזמן לעדות אדם מוסמך כלשהו מטעמה המכיר כראוי את העובדות והשתלשלות העניינים.

המבקשת טענה מנגד כי הוכח שהיא לא החזיקה ואינה מחזיקה בנכס. המבקשת הפנתה לעדותה של הגב' טובה דואני, סגנית גזבר במשיבה אשר הודתה כי לא נעשה ניסיון לבדוק את המצב בשטח טרם נרשמה המבקשת כמחזיקה. המבקשת טענה כי היא לא מחזיקה בנכס, המוחזק על ידי פולשים, וכי על המשיבה מוטל הנטל לאתר את המחזיקים בפועל של הנכס ולהשית עליהם את חובת הארנונה.

3.

בית משפט השלום קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת על פיה ניתן לקבוע כי פולשים מחזיקים בנכס, ולפיכך לא ניתן גם לקבוע כי קיים "גורם חוצץ" בין המבקשת לבין המשיבה בכל הקשור לחובות החלים בגין הנכס. בית המשפט ציין עוד כי:

"לנוכח העדר פעילותה של [המבקשת] כלפי הפולשים-הנטענים, בפרט על רקע העובדה שאחת מהן – גב' בילהה ברנבלום – היא בעלת מניות [במבקשת], חיובה של המבקשת בארנונה בגין הנכס מתבקש לא רק לפי מידת הדין אלא גם לפי מידת הצדק" (סעיף 12 לפסק דינו של בית משפט השלום).

4.

בית משפט השלום קיבל אם כן את טענת המשיבה לפיה השתת תשלום הארנונה בגין הנכס על המבקשת נעשתה כדין, אולם ציין כי בהתנהלותה של המשיבה נפלו מספר פגמים מהותיים אותם יש לקחת בחשבון. בית משפט השלום ציין כי כתב התביעה שהוגש על ידי המשיבה נוסח באופן חסר ולא כלל ולו תיאור מינימלי של הנכס. כן קבע בית המשפט כי התנהלותה של המשיבה בעניין הנכס היתה בלתי יעילה, לאחר שזו לא טרחה במשך שנים ארוכות לפעול ולבדוק את הנכס. משכך נקבע כי יש להטיל על המבקשת את תשלום הארנונה, אולם תוך צירוף הפרשי הצמדה בלבד, ללא כל ריבית.

5.

על פסק הדין הנ"ל הוגשו לבית המשפט המחוזי ערעור וערעור שכנגד. המשיבה השיגה בערעור על קביעתו של בית משפט השלום כי אין מקום לצרף לחוב הארנונה ריבית, וזאת בהסתמך על ההסדר הדיוני שנערך בין הצדדים ביום 10.4.2008 לפיו כאמור ניתנה למבקשת רשות להתגונן רק בשאלת ההחזקה בנכס. המבקשת יצאה בערעורה כנגד הקביעה כי היא המחזיקה בנכס וטענה כי בנכס מחזיקים פולשים

המונעים ממנה להיכנס למקום. המבקשת טענה כי בפני בית משפט השלום הונחו ראיות שהצביעו על נכונותה של טענה זו, המתחזקת נוכח העובדה שהמשיבה עצמה לא עשתה דבר לאיתור המחזיקים בנכס או לפעולה נגדם.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת בקובעו כי הכרעתו של בית משפט השלום בשאלת ההחזקה בנכס התבססה על ממצאיו העובדתיים, לאחר ששמע את העדים והתרשם מהם ובחן את הראיות שהונחו לפניו. נקבע כי לא התקיימו אותן נסיבות חריגות היכולות להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור "בקביעות עובדתיות ברורות אלו של בית משפט קמא שהינן קביעות מוצדקות ומנומקות" (סעיף 9 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). מנגד, התקבל ערעורה של המשיבה. לפי בית המשפט המחוזי הצדדים הסכימו, במסגרת הסדר דיוני, ליתן למשיבה רשות להתגונן אך בטענה כי היא לא המחזיקה בנכס. בית המשפט קבע כי:

"במצב דברים כזה לא היה מקום לסטות מהסדר דיוני זה, שנעשה כאמור בהמלצת בית המשפט, שאינו גם מסוג העניינים המצדיק, כחריג, סטיה מהסדר דיוני"

בית המשפט הדגיש כי מדובר בטענות שלא הועלו כלל על ידי המבקשת ולפיכך לא ניתנה למשיבה כל הזדמנות להתמודד עמן.

7.

על פסק הדין הנ"ל הוגשה הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת בקשתה מעלה לדיון שאלות עקרוניות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. לדבריה פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה להלכות שנקבעו ולפיהן על רשות מקומית מוטלת חובה לפעול בהגינות ובסבירות בעת הפעלת סמכויותיה. כן טוענת המבקשת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכשיר פגיעה בזכויות היסוד של הנישום וכן התנהלות רשלנית של הרשות המקומית. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי הונחו בפני בתי המשפט די ראיות המוכיחות כי הנכס מצוי בחזקת פולשים וכן כי טעה בית המשפט המחוזי עת קבע כי אין מקום בנסיבות המקרה דנן לסטות מן ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, גם מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

9.

כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. איני יכול לקבל את טענת המבקשת לפיה מתעוררת בנסיבות המקרה דנן שאלה מעין זו. במסגרת ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים נתחמה המחלוקת ביניהם לשאלה אחת בלבד ובית משפט השלום נדרש לקבוע מיהו המחזיק בנכס לצורך תשלום הארנונה. בית משפט השלום שמע את העדים ובחן את חומר הראיות ועל בסיס אלו קבע את ממצאיו העובדתיים. ממצאים אלו הם שהובילו בסופו של יום להכרעתו לפיה השתת תשלום הארנונה על המבקשת נעשה כדין. מדובר בקביעה המכריעה בסכסוך פרטני בין הצדדים וקובעת מיהו המחזיק בנכס ספיציפי, וזאת על בסיס ממצאים עובדתיים ולא בהסתמך על קביעה עקרונית שעלולה לחול גם במקרים אחרים. מעבר לעובדה שאין המדובר בשאלה החורגת מעניינם של הצדדים, מדובר בקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית בה ממעטת ערכאת הערעור להתערב, זאת על אחת כמה וכמה עת מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, שם התערבותו של בית המשפט מוגבלת עוד יותר.

10.

גם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום, בנסיבות המקרה דנן, לסטות מן ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, אינה מצדיקה היענות לבקשה ומתן רשות ערעור. על פי פסיקתו של בית משפט זה - בית המשפט לא יתערב בהסכמות דיוניות שהושגו בין הצדדים, אלא במקרים בהן קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת [רע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס (לא פורסם, 17.5.2005)]. בית המשפט המחוזי פעל על פי הלכה זו, וקבע כי לא נתקיימו אותן נסיבות המצדיקות את סטייתו של בית משפט השלום מן ההסדר הדיוני עליו הסכימו הצדדים, זאת בין היתר נוכח העובדה שההסדר נעשה בהמלצתו של בית המשפט עצמו. קביעה זו הינה קביעה פרטנית המתייחסת למקרה הספציפי שהובא להכרעתו של בית המשפט המחוזי, ואין המדובר בשאלה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

11 .

סוף דבר: דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.