רע"א 4047/12 טרביה עאטף נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 33488-12-11, כב' השופט א' אברהם ), שדחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (ת"א 1459/06, כב' השופטת נ' מוסא ).

2.

ביום 15.4.1994 נחתם הסכם הלוואה בין המשיב לבין זיאד ומרתינא עונאללה. לצורך הבטחת ההלוואה שיעבדו הלווים את דירת מגוריהם בנצרת (להלן: הנכס). המבקשים היו ערבים לכל התחייבויותיהם של הלווים על פי הסכם ההלוואה. הלווים לא עמדו בתשלומים החודשיים להחזר ההלוואה. לפיכך, ביום 21.01.1999 נפתח תיק למימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל.

בשנת 2000 גילה המשיב כי הלווים היגרו מן הארץ. על כן הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה למיצוי הליכים, במסגרת סעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967. סעיף זה קובע כי ניתן להגיש תובענה נגד ערב מוגן למילוי ערבותו אם החייב יצא מן הארץ לצמיתות, ובתנאי ש"קבע בית המשפט או ראש ההוצאה לפועל, לפי הענין, שנעשו מאמצים סבירים לאיתור החייב או למימוש המשכנתה או המשכון". ביום 4.5.2005 התקבל האישור המבוקש מלשכת ההוצאה לפועל, ולפיו בנסיבות העניין עשה המשיב מאמצים סבירים למימוש המשכון (להלן: אישור מיצוי ההליכים). ביום 6.6.2005 נדחתה בקשה שהגישו המבקשים לביטול האישור.

בהמשך לאישור מיצוי ההליכים - הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעה נגד המבקשים, על סך 240,187 ₪. המשיב טען כי כל ניסיונותיו לפנות את הנכס ולתפוס חזקה בו עלו בתוהו, בין היתר משום שעל השטח המדובר נבנה בניין שלא נרשם כבית משותף. במקום מתגוררים בני משפחת הלווים, אשר עושים כל שביכולתם להערים קשיים על קבלני ההוצאה לפועל ולהכשילם בזיהוי הנכס. המבקשים טענו כי אישור מיצוי ההליכים ניתן שלא כדין, שכן הם לא נכללו כמשיבים בבקשה ואף לא הומצא להם עותק שלה. בנוסף נטען כי המשיב התרשל ברישום המשכנתא ובמימושה, באופן שמצדיק מתן הפטר לערבים.

בית משפט השלום פסק כי על החוב שבענייננו לא חל סעיף 27 לחוק הערבות (שהוכנס לחוק במסגרת תיקון תשנ"ח), אשר עוסק בתנאים להגשת תובענה נגד ערב מוגן, אלא סעיף 17ג לחוק (כפי שהיה נוסח החוק עובר לתיקון תשנ"ח). ברם, בכל הנוגע לתובענה שלפנינו ולשאלה האם התקיימו התנאים הנדרשים להגשת תובענה על ידי המשיב נגד המבקשים – אין נפקות להבדל בין שני הנוסחים. באשר לפגם שנפל לכאורה באישור מיצוי ההליכים - הדרך לריפויו היא באמצעות הגשת בקשה מתאימה לרשם (סעיף 126א לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979). המבקשים בענייננו אכן פנו, כאמור, בבקשה לביטול אישור מיצוי ההליכים, אולם לא העלו טענות בדבר אי-זימונם לדיון ומכל מקום בקשתם נדחתה. לפיכך, ומשלא ננקטו הליכים נוספים בעניין - אין למבקשים אלא להשלים עם צעדיהם הדיוניים. כן נקבע על ידי בית המשפט כי המבקשים לא הוכיחו רשלנות של הבנק בהליכי הרישום או המימוש. סופו של דבר התקבלה התובענה, והמבקשים חויבו ביחד ולחוד בסכום של 300,000 ₪ בתוספת הוצאות.

המבקשים ערערו לבית המשפט המחוזי (ע"א 33488-12-11). פסק הדין בערעור קבע כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים ובמסקנות של בית משפט השלום, הן באשר לתוקפו של אישור מיצוי ההליכים והן באשר לרשלנותו הנטענת של המשיב במימוש הנכס. בית המשפט המחוזי אף התרשם שהמבקשים פועלים שלא בתום לב על מנת להכשיל את המשיב במלאכת פירעון החוב לו הם ערבו. הערעור התקבל רק בנקודה אחת: נקבע כי יש לחייב כל אחד מן המבקשים בשליש החוב, בהתאם להוראת סעיף 29(א) לחוק הערבות. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

במסגרת הבקשה שלפניי מדגישים המבקשים, חזור והדגש, כי הם מתמקדים בטעות אחת ויחידה של שתי הערכאות הקודמות. טעות זו, לשיטתם, נוגעת לכך שהמשיב התרשל ברישום המשכנתא על הנכס ובמימושהּ. על פי קו זה, התרשלותו של המשיב מחייבת את הפעלת סעיף 6(ב) לחוק הערבות, ולפיו אם "גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק".

4.

הבקשה דנא איננה עומדת במשוכה הנדרשת בגלגול שלישי על פי הנפסק בעניין

חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . עניינם של המבקשים נטוע כל-כולו בנסיבותיו הקונקרטיות של התיק. מסקנה זו נגזרת במישרין מעיון בגופה של הבקשה: הערכאות דלמטה, הן בשלום והן במחוזי, בחנו את שאלת מימוש הנכס ואת טיבו של אישור מיצוי ההליכים. מסקנתם היא כי לא הוכחה כל רשלנות של הבנק בהליכי רישום המשכנתא ומימושה, וכי השגותיהם של המבקשים ביחס לאישור מיצוי ההליכים נדחו זה מכבר. מסקנות אלו של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי מעוגנות כדבעי בעובדה ובדין החל על המקרה. לא נקבעה כל הלכה משפטית חדשנית.

מעבר לכך, לא נראה שנפלה כל טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע שאישור על מיצוי הליכים התקבל מלשכת ההוצאה לפועל, הבקשה לביטולו נדחתה, והמבקשים לא נקטו הליכים נוספים בעניין. שרשרת עובדות זו, כך נדמה, איננה שנויה כלל במחלוקת. המסקנה המשפטית המתבקשת מכך היא שהתקיימו במלואם התנאים לשם הגשת תובענה נגד ערב מוגן, כפי שאלו נקבעו בסעיף 27(ב)(1) לחוק הערבות (ובסעיף 17ג בנוסח הישן של החוק). עוד נקבע שלא הוכחה רשלנות של המשיב ברישום המשכנתא על הנכס או במימושהּ. זהו ממצא עובדתי מובהק, והמקום המתאים לבירורו הוא בערכאה הדיונית. המבקשים הציגו את ראיותיהם בבית המשפט המברר באשר לעילת הרשלנות, אך טענותיהם נדחו לאחר בירור עובדתי מדוקדק. משכך, אין כל בסיס משפטי להפעלתו של סעיף 6(ב) לחוק הערבות בעניין הפטר ערב. לשם הפעלת הסעיף נדרש להוכיח כי הנושה – הוא המשיב בהליך שלפנינו - גרם לפקיעת הערובה שניתנה להבטחת החיוב. המבקשים לא הוכיחו כי הנושה גרם לפקיעת הערובה, ומשכך אין מקום לדון כלל בהחלת סעיף 6(ב).

5.

דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובת המשיב – אין צו להוצאות.