רע"א 4057/02 סאבר סמיר סובחי נ. מדינת ישראל

מבוא

1.זוהי בקשה לקיומו של משפט חוזר. בתאריך 9.3.99 הוגש לבית משפט השלום בקריית שמונה כתב אישום (ת.פ. 191/99), המייחס למבקש, סאבר סמיר סובחי, ולאחר, הייב יוסף (להלן: "הייב"), ביצועה של עבירת גניבת רכב, על פי סעיף 413(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: "החוק"). בכתב האישום נטען, כי בתאריך 28.2.99 בסמוך לשעה 04:30, גנבו הנאשמים רכב מסוג פורד טרנזיט השייך ליעקב שבתאי, והעבירו את הרכב למקום אחר בכוונה שלא להחזירו לבעליו.

ההליכים בערכאה הדיונית

2.בתאריך 23.3.99 הוקרא כתב האישום באוזניהם של שני הנאשמים, אשר היו מיוצגים על-ידי סניגור, והם כפרו בעובדות. משהתחדש הדיון בתאריך 5.7.99, הודיעו הצדדים לבית המשפט כי גבשו הסכם טיעון לפיו יחזור בו המבקש מכפירתו, יודה בעובדות כתב האישום, והדיון יידחה לצורך קבלתו של תסקיר מבחן. כמו כן הודיעו הצדדים כי הוסכם ביניהם שאם תסקיר המבחן יהיה חיובי, תעתור התביעה לעונש מאסר על-תנאי בלבד. לאחר כל אלה הסביר הסניגור למבקש את הודעתו של בית המשפט, לפיה הוא אינו כפוף להסכם הטיעון, ובהמשך הוקרא כתב האישום בשנית באוזניו של המבקש, הוא הודה בעובדות, ובית המשפט הרשיעו. באותו מעמד הורה בית המשפט על הפרדת הדיון בעניינו של הייב, אשר התמיד בכפירתו.

3.בתאריך 14.9.99 הוגש התסקיר בעניינו של המבקש, בו לא נכללה המלצה טיפולית. מהתסקיר עלה, כי המבקש התקשה לשתף פעולה עם קצין המבחן, הכחיש שהיה לו חלק בביצוע העבירה, וטען כי הודה בעובדות המפלילות רק כדי לסיים את ההליכים המתנהלים נגדו. במצב זה הודיע בא-כוח המאשימה כי הוא עותר למאסר בפועל, ולבקשת הסניגור נדחה הדיון. בישיבה שהתקיימה בתאריך 19.10.99, הודיעו באי-כוח הצדדים לבית המשפט, כי יש בפיהם עתירה משותפת לגזירתו על מאסר, שביחס לאורכו יהיו הצדדים חופשיים בטיעוניהם, ובלבד שהמבקש יוכל לשאת בו בדרך של עבודות שירות. גם הפעם לא אצה הדרך לבית המשפט, והוא חזר והזהיר את המבקש כי הוא אינו כפוף להסדר הטיעון. לאחר שהצדדים טענו את טענותיהם, החליט בית המשפט שלא לגזור את הדין על אתר, וביקש לקבל תחילה את חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות בדבר התאמתו של המערער לשאת בעונש שיושת עליו בדרך זו. בתאריך 21.11.99 גזר בית המשפט על המערער 6 חודשי מאסר (בעבודות שירות), 12 חודשי מאסר על-תנאי, והוא חוייב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה.

4.ביני לביני, נמשכו ההליכים בעניינו של הייב, לו מונה סניגור מטעם בית המשפט, עו"ד פתחי פוקרא, בא-כוחו של המבקש בבקשה דנן. במהלך ההליך בעניינו של הייב קוימו מספר ישיבות, במהלכן העיד המבקש מטעם ההגנה. בתאריך 16.9.01 החליט בית המשפט לזכות את הייב מחמת הספק. זיכוי זה נסמך בעיקר על אי-זיהויו של הייב על ידי עד התביעה יוסף שבתאי, אחיו של יעקב שבתאי, בעל הרכב. בית המשפט קבע כי בסוגיה זו נותר בלבו ספק, ובלשונו בעמ' 2 להכרעת הדין:

"במהלך מסירת עדותו של העד נתגלו מספר תמיהות וסתירות. קיימת סתירה בין גרסתו של העד לבין גרסת אחיו יעקב ביחס לזיהוי הנאשם במהלך ביצוע הגניבה. בחקירתו במשטרה של יעקב, נטען כי 'אחי לא הצליח לזהות את הגנבים' (ראה נ5/ עמוד 1, שורה 21)... התרשמתי מאופן מסירת עדותו של העד בפני כי אילו היה אכן מזהה את אחד משני הנאשמים שעברו את ביתו כנאשם היה אומר זאת מייד בתחילת הודעתו במשטרה ואף היה מודיע זאת למשטרה בליל המקרה".

בהכרעת הדין לא עסק בית המשפט בחלקו של המבקש בביצוע העבירה, והוא רק ציין את העובדה כי המבקש היה עד הגנה מטעמו של הייב, ושהוא טען כי הודאתו במשפטו נעשתה מתוך אותו מניע של "לגמור את ההליכים". לעניין זה אביא את דבריו של בית המשפט כלשונם:

"מטעם ההגנה העיד נאשם מס' 1 סמיר סאבר כי הוא הודה בהשתתפות בגניבת הרכב בהסדר טיעון היות ולא הייתה לו אפשרות לממן עו"ד וכדי לדבריו: 'לגמור את העניין'. כעולה מעדותו של עד זה ובכלל לא היה מעורב בגניבת הרכב ואין לו קשר עם הנאשם.

יצוין כי עד זה חזר בו מכפירתו בתיק זה הודה באמצעות בא כוחו מבלי שנתבקש לפרט את חלקו בביצוע העבירה או בהתייחס לחלקו של נאשם 2 בביצוע העבירה. התביעה אף לא בקשה לצרף אותו ברשימת עדי התביעה כנגד הנאשם".

הבקשה למשפט חוזר

5.בקשתו של המבקש לקיומו של משפט חוזר נסמכת בעיקר על שניים: ראשית , המבקש טוען כי נגרם לו עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי משפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-; שנית , הוא טוען כי קיימות בעניינו ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. באשר לעניין עיוות הדין, גרסת המבקש היא כי ייצוגו היה כושל, הואיל והוא לא הבין את פשר ההסכמה אליה הגיע בא-כוחו עם התביעה, וממילא לא הבין את משמעות הודאתו. עוד טוען המבקש, כי הסכים להודות בביצוע העבירה רק לאחר שהובטח לו על ידי סניגורו כי יוטל עליו מאסר מותנה בלבד. דא עקא, על אף הבטחת הסניגור הוטל על המבקש מאסר אותו ריצה בעבודות שירות. משכך, טוען המבקש, כי הודאתו בביצוע העבירה הייתה הודאת שווא, שנבעה מלחצים חיצוניים שנבעו גם משהייתו הממושכת במעצר, והבטחת סניגורו כי ייגזר לו עונש של מאסר על תנאי בלבד.

באשר לטענה בדבר קיומן של ראיות חדשות טען המבקש, כי הממצאים אשר נקבעו בהכרעת-דינו של הייב, משמיטים את הבסיס מתחת להרשעתו ועשויים להוביל לזיכויו.

עמדתו היועץ המשפט לממשלה

6.היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "המשיב"), בחוות הדעת מטעמו, אשר הוגשה בהתאם להוראות תקנה 2(ג) לתקנות בתי המשפט (סדר דין במשפט חוזר) תשי"ז1957-, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר, הואיל ולטענתו אין עילה לקיומו. באשר לטענת הכשל בייצוג, טוען המשיב, כי היא משוללת כל יסוד עובדתי, לא נתמכה בתצהיר, ועל כן אין היא יוצרת חשש של ממש לקיומו של עיוות דין. אדרבא, עיון בפרוטוקול הדיון ובתגובת סניגורו דאז של המבקש, עו"ד ד' שפיגל, מפריכים את הטענה בדבר ייצוג כושל. אכן, התביעה נתנה את הסכמתה לגזירתו של מאסר על תנאי, אך הדבר הותנה בתסקיר מבחן חיובי, והיה זה המבקש אשר בפגישתו עם שרות המבחן החליט להתנער מהודאתו בבית המשפט, ומכאן ועד להעדר המלצה טיפולית המרחק היה קצר. יותר מכך, הן בית המשפט והן הסניגור טרחו והסבירו למבקש את משמעותה של עסקת הטעון, ואת משמעותה של ההודיה בעובדות, ומשכך אין בסיס לטענה כאילו הוטעה המבקש בכל הנוגע למהותו של הסכם הטיעון. באשר לטענה לפיה הודה המבקש עקב לחצו של המעצר, גם אותה מבקש המשיב לדחות, הואיל ובעת שההודאה ניתנה היה המבקש משוחרר במשך מספר חודשים.

לעניין קיומן של ראיות חדשות טוען המשיב, כי הכרעת הדין בעניין יוסף הייב לא התייחסה כלל לחלקו של המבקש בגניבת הרכב, וגם הממצאים שנקבעו שם אינם מובילים למסקנה כי המבקש לא גנב את הרכב. השאלה שבמחלקות ואשר עליה נסב פסק הדין, הייתה שאלת זיהויו של הייב כמי שהשתתף בגניבת הרכב, זאת ותו לא, ולכך אין ולא כלום עם חלקו של המבקש בפרשה. לבסוף טוען המשיב, כי למבקש לא נגרם עיוות דין, והראיה לכך היא שהמבקש לא ערער כלל על הרשעתו.

דיון

7.לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתגובתו של המשיב לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד

1984- (להלן: " החוק"), הקובע :

"1. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט לראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

כבר נפסק לא אחת, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראה מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1), 433)(מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נו(3), 354). הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. ודוק: בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא, שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) עמ' 241).

8.באשר לעניינו של המבקש - הטענות אותן הוא העלה בבקשתו למשפט חוזר, אינן מקימות אף לא אחת מהעילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. טענת המבקש כי לא הבין את משמעות הסדר הטיעון בעניינו, וכי הוטעה להבין כי יוטל עליו מאסר מותנה בלבד, אינה משכנעת ואינה מהימנה, ומעבר לכך אין בה, לבדה, על מנת ליצור חשש לקיומו של עיוות דין. על נסיבות הודאתו מסר המבקש מספר גרסאות, אחת מהן בסעיף 12 של הבקשה:

"המבקש לא היה מודע כלל לעסקה, בין סניגורו לבין המשיבה, הוא הודה בביצוע העבירה ללא שידע במה הוא מודה".

אך בסעיף 17 לבקשה נטענה גרסה שונה:

"ההבטחה מצדו של סניגור המבקש שיוטל עליו מאסר מותנה בלבד, הייתה בעצם המניע האמיתי לכך שהמבקש הודה באשמה, זאת על אף שלא ביצע את העבירה הנ"ל מכל וכל, אף על פי כן ועל אף קיום ההסכמה הנ"ל על המבקש הוטל מאסר בפועל כאמור בגר הדין הנ"ל..."

ובהמשך בסעיף 40:

"המבקש הודה בעבירה מתוך ההנחה שההודאה תוביל לענישה מקילה יותר, זה כפי שהובטח, היינו מאסר מותנה.."

בסעיף 14 לבקשה, המבקש העלה את הנימוק הבא:

"המבקש היה נתון במצב קשה ביותר מפאת העובדה, ששהה במעצר ימים ארוכים והיה ברצונו לסיים את הפרשה בהקדם האפשרי".

עיננו הרואות שהמבקש מתקשה להחליט מה באמת גרם לו להודות במשפטו, ואם לא די בשלל גרסאות זה, הרי שהמבקש בחקירתו הראשית במשפטו של הייב, סיפק לנו הסבר נוסף באשר למניע להודאתו, ובלשונו בעמ' 47 לפרוטוקול:

"אני לא הודיתי עשינו עסקת טיעון, אני הודיתי בעסקת טיעון מחוסר כסף לעורך דין, לחסוך זמן בית משפט ולגמור את העניין איך שהיה..".

9.הנה כי כן, המבקש העלה לעניין הודאתו נימוקים שונים, שחלקם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לפיכך, התמונה המצטיירת היא שהמבקש הבין היטב את משמעותו של הסכם הטיעון, ואם נחל אכזבה היה זה עקב החלטתו של בית המשפט לגזור לו עונש מאסר ולא מאסר על תנאי. זאת ועוד, עיון בפרוטוקול הדיון מלמד, כי בית המשפט לא חסך כל מאמץ על מנת לוודא כי המבקש הבין את עובדות כתב האישום ומשמעות הודייתו, בנוסף על אותה אזהרה שהשמיע באוזני הצדדים לפיה הוא אינו כפוף להסכם הטיעון. אכן, עקב האמור בתסקירו של שרות המבחן, לא נגזר למבקש עונש של מאסר על-תנאי, אך המבקש לא היה אמור להיות מופתע גם מכך, הואיל ועונש המאסר (בעבודות שרות) שהושת עליו היה תוצאה של המלצה משותפת של באי-כוח הצדדים, אשר נחלקו רק בשאלת אורכה של תקופת המאסר.

זאת ועוד, המבקש שוחרר ממעצרו בתאריך 17.3.99, והודאתו בעובדות כתב האישום נרשמה בתאריך 5.7.99. מכאן, שהוא הילך חופשי במשך כארבעה חודשים בהם היה יכול לארגן את הגנתו היטב, ואף להחליף את סניגורו אם סבר כי הוא אינו משרת את עניינו כראוי. יותר מכך, המלצותיו של שרות המבחן הובאו לידיעת בית המשפט בתאריך 14.9.99, ובאותו מעמד הבהיר בא-כוח התביעה כי הוא עתיד לעתור למאסר בפועל. בתגובה ביקש סניגורו של המבקש לדחות את הדיון, וזה התחדש בתאריך 19.10.99. לרשות המבקש עמד אפוא חודש נוסף, בו יכול היה לכלכל את צעדיו ולהחליט אם להתמיד בהודאתו או לבקש לחזור ממנה, מכוח סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. ועובדה היא שהמבקש לא חזר בו מהודאתו, והוא לא עשה זאת גם כאשר בית המשפט דחה את מתן גזר הדין לחודש נוסף, על מנת לקבל את המלצותיו של הממונה על עבודות השירות.

גם בטענה לפיה לא יכול היה המבקש להוסיף ולממן את סניגורו אין ממש, הואיל ובפניו היתה פתוחה אותה דרך בה עשה שימוש הנאשם האחר, הייב, לבקש מבית המשפט להיעזר בשרותיה של הסנגוריה הציבורית. חוסר האמון בטענות המבקש רק מחריף, לנוכח העובדה כי הוא כבש אותן במשך חודשים רבים, ורק עתה לאחר שהייב זוכה, הוא מנסה להתנער מהודאתו בהסברים שונים ומשונים.

10.אף הטענה בדבר חשיפתן של עובדות חדשות בעקבות פסק הדין בעניינו של הייב, דינה להידחות. בצדק טוען המשיב, כי פסק הדין אינו קובע ממצאים שיש בהם להצביע על חפותו של המבקש, הואיל והוא עסק בעיקר בסוגיית זיהויו של הייב על ידי עדי התביעה. העובדה כי עדים אלו לא זהו את הייב ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, אינה מלמדת בהכרח שעדים אלו לא יכלו לזהות את המבקש, אלא שכאמור סוגייה זו לא עלתה לדיון והכרעה בפני בית המשפט. וכאן המקום להדגיש, שאת זיהויו של המבקש כמי שנטל חלק בגניבה, ביססה התביעה על נדבך חשוב, והכוונה לכך שרכבו נראה נמלט מהזירה וענין זה נסמך על כך שהעד יוסף שבתאי (ראו ההודעה מיום 1.3.99) הספיק לרשום את מספרו של הרכב. ואם נדרשה ראיה נוספת לסוגיית זיהוי המבקש, היא באה מפיו-שלו בהודייה אשר נרשמה מפיו חודשים אחדים לאחר שהחלו ההליכים בעניינו, וממנה לא ביקש לחזור אף שהיו לו הזדמנויות רבות לעשות זאת.

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי הכרעות הדין בעניינם של המבקש והייב אינן סותרות זו את זו, ואין האחת משמיטה את הקרקע מתחת לרעותה, אדרבא, הן יכולות לדור בהרמוניה מלאה ותחת קורת גג אחת, הואיל, וכאמור, וכל אשר נאמר בעניינו של הייב היה כי ראיות התביעה מותירות מקום לספק בדבר זיהויו של אותו נאשם כמי שהיה מעורב בגניבה. אין באותה הכרעת דין ממצא כלשהו השולל את השתתפותו של המבקש בביצוע המעשה. לסוגיה זו יפים דבריו של כב' השופט חשין בע"פ 3601/01, משה זגורי נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם).

"עיקר הוא בשאלה אם יש 'סתירה' בין שני פסקי-דין הנדרשים לאותו נושא או לאותה פרשה; אם הכרעת דין אחת 'משמיטה את הקרקע' מתחת רגליה של הכרעת-דין שניה; אם הכרעת דין אחת מתיישבת, או אינה מתיישבת, עם הכרעת הדין האחרת; אם הכרעות הדין שלפנינו שחות לנו דבר והיפוכו; אם התשתית העובדתית שביסוד ההכרעה האחת - הסותרת את חברתה - היא אותה התשתית שביסוד ההכרעה האחרת; אם הכרעת הדין האחת עולה בקנה אחד ו'יכולה לחיות בשלום' עם הכרעת הדין האחרת; ועוד. ניתן להוסיף ולהרבות בנוסחאות, והעיקר על מקומו יעמוד. נידרש לחוש הטוב של איש-המשפט המשכיל והמבין, ולעולם - לעולם - נחוייב לנמק מסקנתנו, לנמקה ולהסבירה לגופו של כל עניין ועניין".

עניין נוסף אותו ראוי להדגיש הוא, שהעובדות עליהן סומך המבקש את בקשתו, לא היו זרות לו מאז תחילתם של ההליכים, הואיל וגרסתם של עדי התביעה היתה ידועה וגלויה בפניו עובר להודאתו. חרף זאת הוא נתן את ידו להסכם הטיעון, ועל כן נראה כי זיכויו של הייב היא העובדה היחידה שהתחדשה, ובאמצעותה מקווה המבקש להיטיב עתה את מצבו, אף שבשעתו סבר, מתוך היכרות קרובה של הראיות, כי אין מקום להתמיד בכפירתו. דא עקא, ששיקולים אלה אינם יכולים ואינם ראויים לבוא בגדרן של העילות למשפט חוזר (מ"ח 6688/95, אלי לנדאו נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(4), 181; מ"ח 5419/02, יחזקאל אלישיב נ' מדינת ישראל , טרם פורסם).

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.