רע"פ 4071/99 יונס סראיעה נ. מדינת ישראל

ביום 1.3.98 הועמד המבקש לדין יחד עם אחר (אחמד סראיעה; להלן- אחמד) בבית משפט השלום בבאר שבע. לפי המתואר בכתב האישום, קבעו ביניהם המבקש ואחמד, כי אחמד ייגש להיבחן בשלב העיוני בבחינה לקבלת רשיון נהיגה, תוך שהוא יתחזה למבקש. לשם כך, זייפו המבקש ואחמד בצוותא את תעודת הזהות של המבקש, בכך שהדביקו עליה את תמונתו של אחמד. בשנת 1995, ניגש אחמד לבחינה במשרד הרישוי תוך שהוא מתחזה למבקש, ונבחן בשמו. בהמשך כתב האישום מתואר כי ביום 25.8.95 התבקשו המבקש ואחמד להזדהות על ידי שוטר. אחמד הציג עצמו כמבקש באמצעות תעודת הזהות המזוייפת לעיל, בכוונה להכשיל שוטר. בגין מעשים אלה, הואשמו המבקש ואחמד יחדיו בעבירות של זיוף, התחזות, הכשלות שוטר, נסיון לקבל דבר במרמה וכן עבירה על הוראות התעבורה בדבר מתן רשיונות.

במהלך הדיון בבית משפט השלום, הושגה בין המשיבה למבקש עיסקת טיעון, במסגרתה הודה המבקש בעבירות שיוחסו לו והורשע על-פי הודאתו, תוך הפנייתו לקבלת תסקיר מבחן. שירות המבחן פירט בתסקיר את נסיבותיו האישיות של המבקש והמליץ, בין היתר, כי אם יוטל עונש מאסר, הוא ירוצה בדרך של עבודות שירות.

בגזר דינו קבע בית משפט השלום (כבוד השופט מ' מכליס):

"ברור כי רבה הסכנה לציבור כאשר נהג שמידת ידיעתו בחוקי המדינה ובתמרורים לא נבחנה כראוי, עולה לכביש ונוהג בדרך הרבים.

צודקת התביעה שמדובר במעשה עבירה שהפך להיות מכת מדינה, ורבו המקרים המגיעים לבית משפט זה בהם מואשמים נאשמים בעבירות דומות.

אם בעבר נקט בית המשפט בדרך עונשית מקלה, סבור אני שהגיעה העת לסטות מדרך זו ולהטיל עונשים אשר ירתיעו את הציבור מלחזור על מעשים דומים".

בית משפט השלום המשיך וציין כי לדעתו העונש הראוי הינו עונש מאסר ופסילת רשיון. עם זאת, בהתחשב בהעדר הרשעות קודמות למבקש ונוכח המלצת שירות המבחן, פסק בית המשפט כי עונש המאסר יומר בעבודות שירות. בהתאם לכך, נגזרו על המבקש שלושה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות; שישה חודשי מאסר על תנאי; וכן פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בבקשה להקל עימו בעונש הפסילה שהושת עליו, מבלי לערער על העונשים האחרים. בא-כוחו של המבקש טען בפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' לרון, י' פלפל ונ' הנדל) כי למרשו אין עבר פלילי, וכי בעקבות פסילת רשיון הנהיגה פוטר המבקש מעבודתו שכן היא מרוחקת ממקום מגוריו. בית המשפט דחה את הערעור, בקובעו כי עונש הפסילה שנגזר על המבקש הולם את חומרת העבירות שביצע ואת הצורך בהרתעת הציבור מפני ביצוען.

על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור אשר לפניי. המבקש שב ומבקש להקל בעונש הפסילה שהושת עליו בהתחשב בכך שאין לו עבר פלילי; בהתחשב בכך שהפסיד את מקום עבודתו עקב פסילת רשיון הנהיגה; ובהתחשב בכך שאימו ושתי בנותיו חולות ואין מי שיסיען לבית החולים ולקופת חולים.

לאחר שדנתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. נסיבותיו האישיות של המבקש נשקלו על-ידי בית המשפט המחוזי, אולם הוא לא מצא בהן די כדי לבטל את עונש הפסילה, נוכח הסכנה לציבור בנהיגה ללא ידיעת חוקי התעבורה, וכן נוכח הצורך להרתיע מפני ביצוע עבירות דומות. כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית המשפט זה, שכן אין בה כדי להעלות שאלה בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית מיוחדת, המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123; רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.