רע"פ 10904/04 שאול מיארה נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 21.10.2004 ב-ע"פ 1599/04, אשר דחה את ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום מיום 29.7.2004 ב-ת"פ 1792/04.

העובדות

1.מכתב האישום בו הודה המבקש עולה כי המבקש, שוטר במשטרת ישראל, התגורר עם חברתו לחיים (להלן: המתלוננת) בדירת המתלוננת במשך שנתיים. במהלך תקופה זו אירעו שני מקרי אלימות בהם תקף המבקש את המתלוננת. האירוע הראשון אירע ב- 9.6.2003. המבקש הגיע לדירת המתלוננת, נטל את אקדחו האישי, אחז בו באומרו למתלוננת שהיא בוגדת בו ואז הניח את האקדח על השולחן; בסמוך לאחר מכן תקף את המתלוננת, הכה אותה באגרופיו, משך בשערותיה והשליך לעברה כיסא שפגע בה. אחר כך ניסה לקיים עמה יחסי מין ואז שוב תקף אותה. מעשיו גרמו למתלוננת לפציעה והיא נזקקה לטיפול רפואי. לאחר אירוע זה נחקר המבקש במשטרה ושוחרר. האירוע השני אירע ב- 5.3.2004. המבקש ארב למתלוננת בפתח דירתה, וכשיצאה מדירתה החל לתקוף את המתלוננת במכות אגרוף וסטירות בפניה תוך שהוא מאשים אותה בכוונה לצאת עם גבר אחר. המבקש סתם את פיה של המתלוננת בידו ומשניסתה להדוף אותו, הוא בעט בצלעותיה, משך בשערותיה והכה אותה שוב. עקב מעשים אלו נזקקה המתלוננת לטיפול רפואי והמבקש החליט להסיעה לבית חולים. בבית החולים סיפרה המתלוננת כי המבקש תקף אותה. למקום הוזמנה ניידת משטרה, אך משהגיעו השוטרים, סירב המבקש לבקשתם להתלוות אליהם לתחנת המשטרה ונמלט מהמקום. ב- 6.3.2004 נעצר המבקש, ומאז הוא נתון במעצר.

המבקש הודה בבית משפט השלום בעובדות ובעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

פסק דינו של בית משפט השלום

2.ב- 23.5.2004 הורשע המבקש בבית משפט השלום, על פי הודאתו, בשתי עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו- 335 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: החוק), בעבירה של הכשלת שוטרים, לפי סעיף 275 לחוק ובעבירה של פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 וסעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א - 1981.

בשלב הטיעונים לעונש התקבל תסקיר מבחן בעניינו של המבקש, אשר המליץ על גישה טיפולית-שיקומית נוכח רצון משפחתו לשקם את המסגרת המשפחתית. בית משפט השלום דחה המלצה זו בקבעו:

"יש לראות בחומרה מעשי אלימות בכלל ובמעשי אלימות בתוככי המשפחה בפרט... מתסקיר שירות המבחן עולה כי אף כיום ניתן להבין מפי המתלוננת כי קיים בה גרעין של איום מסוים מפניו של [המבקש], זאת בעיקר סביב ההתרשמות כי כש[המבקש] כועס קיימת מסוכנות לאלימות... במקרה שבפנינו לנוכח החומרה המרובה הנעוצה במעשיו של [המבקש] על הפן השיקומי לסגת מפני שיקולי הענישה האחרים ".

בגזר הדין שניתן ביום 29.7.2004 פירט בית משפט השלום את השיקולים לקולא אל מול השיקולים לחומרה. נוכח שיקולים אלה גזר את עונשו של המבקש והטיל עליו 20 חודשי מאסר בפועל (בניכוי חודשי מעצרו), 12 חודשי מאסר על תנאי אלימות מסוג פשע, 6 חודשי מאסר על תנאי אלימות מסוג עוון, וחיוב לפיצוי המתלוננת בסך 7,000 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.המבקש ערער על גזר דינו בפני בית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור בקבעו:

"[המבקש] מפנה לכך שלאחר שירות ללא דופי במשטרת ישראל, הוא עומד בפני פיטורים מן השירות... שמענו טיעוני ב"כ הצדדים ושוכנענו כי אף שהעונש אינו קל, אין הוא מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. מדובר בעבירות חמורות שמאחוריהן ניצבת התנהגות אובססיבית ביחס לאדם אחד. צפינו בצילומים שמהם ניתן ללמוד על חומרת הפגיעות הגופניות במתלוננת וכן יש להוסיף את עצם העובדה ששוטר עושה שימוש בנשק שסיפקה לו המשטרה במערכת יחסים אישית כדי לאיים".

בקשת רשות הערעור

4.המבקש מערער בפני על דחיית ערעורו על גזר הדין בבית המשפט המחוזי. הוא מבקש להקל ככל שניתן בעונש המאסר בפועל שהוטל עליו. לטענתו, היה על הערכאות הקודמות לאמץ את המלצת שירות המבחן לטיפול שיקומי וזאת לאור עברו הנקי, שירותו ארוך השנים במשטרה ופיטוריו בעקבות הרשעתו. המבקש קובל על כך שבית המשפט התייחס לאיום בנשק על המתלוננת כנסיבה לחומרה, למרות העובדה שעבירה זו נמחקה מכתב האישום המקורי עקב הסדר טיעון. המבקש טוען עוד, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענה בדבר פיטוריו ממשטרת ישראל בעקבות ההרשעה, ועל כן הוא מדגיש כי ערעורו מעלה בפנינו שאלה משפטית חשובה והיא האם פיטורין משירות המדינה בעקבות הרשעה היא שיקול להקלה בעונש.

דיון

5.דין הבקשה להידחות. על אף ניסיונו של בא-כוח המבקש לשוות נופך עקרוני לטענותיו אין הצדקה לבחינת עניינו של המבקש בערכאה שלישית. השאלה ה"חשובה" שביקש לעורר בפנינו כלל לא מתעוררת, באשר הטענה בדבר פיטורין מעבודה בעקבות הרשעה הועלתה כבר בפני בית משפט השלום בשלב הטיעונים לעונש, ובפני בית המשפט המחוזי בעת הערעור על גזר הדין. הערכאות הקודמות שקלו טענה זו במכלול השיקולים בגזירת עונשו של המבקש. בית המשפט המחוזי איזכר טענה זו במפורש בפסק הדין אך קבע כי שוכנע שאין העונש מצדיק את התערבותו. מכאן, שלא מתעוררת השאלה אותה ביקש המבקש לעורר בפנינו: שיקול הפיטורין נשקל כבר בערכאות הקודמות ואין הוא מצריך שקילה נפרדת נוספת בבית משפט זה. לגוף השאלה יצוין, כי כמובן אין כל קושי בהתחשבות בטענת פיטורין צפויים כשיקול במכלול הנסיבות האישיות בעת גזירת העונש (ראו והשוו: רע"פ 25/04 סויסה נ' מ"י (טרם פורסם); רע"פ 4071/99 סראיעה נ' מ"י (לא פורסם)).

6.כאמור, המבקש מערער על חומרת העונש. הלכה היא כי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית המשפט זה אלא במקרים חריגים (רע"פ 2139/04 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם); רע"פ 5141/98 אלולו נ' מ"י (לא פורסם)). המקרה שפנינו איננו מקרה חריג. דחיית המלצת שירות המבחן איננה מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 2444/04 אלקצאצי נ' מ"י (טרם פורסם)). תסקיר המבחן הינו המלצה בלבד ובית המשפט רשאי להביא במניין גם שיקולי ענישה אחרים (ראו: בש"פ 9405/04 חופני נ' מ"י (טרם פורסם); רע"פ 6908/04 איבגי נ' מ"י (טרם פורסם)), כפי שנעשה גם בענייננו. הערכאות הקודמות התחשבו בגזירת הדין בשיקולים השונים שלעניין - לרבות בנסיבותיו האישיות של המבקש אשר פורטו שוב בפנינו - ולא נמצא לי כי איזנו ביניהם בצורה בלתי סבירה.

7.למעלה מן הצורך יוער, כי עונשו של המבקש אינו חמור (ראו והשוו: רע"פ 1181/04 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם); רע"פ 10057/03 בורגרקר נ' מ"י (לא פורסם)). אכן, למבקש אין הרשעות קודמות. עם זאת, שני האירועים בגינם הורשע בוצעו בהפרש של 9 חודשים האחד מן השני, כך שאין לומר כי מדובר במעידה חד פעמית. מדובר בהתנהגות אובססיבית של המבקש כלפי המתלוננת. דעתי היא, כדעת הערכאות הקודמות, כי מעשי אלימות קשים כמעשיו של המבקש מחייבים הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. ודוק: העובדה כי המבקש היה שוטר בעת ביצוע המעשים איננה נסיבה לקולא. אל לו לשוטר להשתמש בנשקו האישי שקיבל במסגרת השירות כאמצעי הפחדה נגד אדם במסגרת חיוו האישיים. אין לקבל את טענת המבקש לפיה יש פגם בהתחשבותו של בית המשפט המחוזי בנסיבה זו כנסיבה לחומרה, שכן המבקש הודה בעובדות כתב האישום לפיהן "נטל [המבקש] את אקדחו האישי, אחז בו ואמר למתלוננת שהיא כבר בוגדת בו ואז הניח את האקדח על השולחן".

על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.