רע"פ 5141/98 דאוד אלולו נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים א' גרוניס- אב"ד, א' חיות, ע' צ'רניאק) בע"פ 3747/98 מיום 7/7/98.

1.המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט השלום ברמלה (סגן הנשיא א' סלטון) בעבירות של סחר בסם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (עבירות לפי סעיפים 13 ו7- לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-). על המבקש נגזרו 16 חודשי מאסר בפועל, 15 חודשי מאסר על תנאי ששלוש שנים לא יעבור עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, פסילת רשיון נהיגה למשך שנתיים לאחר שחרורו מהמאסר, וכן קנס בסך 5000 ש"ח או חודשיים מאסר תמורתו.

2.המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה, בהעמידו את עונש המאסר בפועל על 30 חודשים ובהותירו את המרכיבים האחרים שבגזר דינו של בית המשפט השלום על כנם. בית המשפט המחוזי קבע כי המלחמה בנגע הסמים מחייבת השתת עונשי מאסר משמעותיים כשמדובר באלה הסוחרים בסם, ובמיוחד אם הסם הינו מסוג הסמים הקשים.

3.המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על חומרת העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי. בבקשתו ציין המבקש כי לא זכה להגנה נאותה מסנגורו בעת הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי, בכך שזה לא העלה בפני בית המשפט את טיעוני המבקש ואף לא הציג בפני בית המשפט אישורים שונים של המבקש. עוד טען המבקש כי הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על חומרת העונש, באמצעות הממונים עליו בשירות בתי הסוהר, אך זה לא הגיע ליעדו. לאור האמור בבקשתו של המבקש, החלטתי כי למבקש תינתן אפשרות להשלים בקשתו תוך צירוף המסמכים ופירוט טענותיו, והמבקש אכן פעל בהתאם להחלטה זו.

4.בעוד בקשת רשות הערעור עומדת ותלויה בפני, דן בית המשפט המחוזי בערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום, שהוגש באיחור עקב תקלה טכנית. בדיון זה ייצג המבקש את עצמו והתמקד בעניין פסילת הרשיון. בית המשפט המחוזי (ע"פ 4082/98) דחה את הערעור בקובעו כי יש להשתמש בסמכות לפסול רשיון נהיגה של עבריין בתחום הסמים במידה רבה, וזאת בשל הסיכון לציבור שקיים בנהיגתו של מי שמכור לסם. לאחר החלטתו זו של בית המשפט המחוזי חזר המבקש ופנה לבית משפט זה, במסגרת הבקשה שעמדה תלויה בפני, תוך שהוא מצרף מסמכים נוספים המעידים, לדבריו, על חובותיו הכספיים ועל חוסר כוונתו לסחור בסמים על מנת לעשות הון או רווח כספי. המבקש חוזר ומדגיש שלא עבר עבירה פלילית משנת 1987 ומבקש להקל בעונשו על מנת שיוכל לשקם את משפחתו.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. רשות לערעור שני על חומרת העונש אינה ניתנת אלא במקרים חריגים (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לאור חומרת העבירות בהן הורשע המבקש אין אני מוצא לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו על ערעורה

של המדינה, כי עונש המאסר שהושת על המבקש בבית המשפט השלום אינו מגיע לרף הנדרש בנסיבות המקרה. לאחר בחינת פרוטוקולי הדיון בערכאות קמא שוכנעתי כי למבקש ניתנה הזדמנות להצגת טענותיו ונסיבותיו האישיות בפניי הערכאות השונות. משכך אין אני נדרש להכריע בשאלת צירופם של המסמכים שהוגשו ע"י המבקש לבית משפט זה. למעלה מן העניין אציין עוד שחלק מהמסמכים נושאים תאריכים המאוחרים למועד החלטת בית המשפט המחוזי בערעור המדינה ולפיכך ממילא לא יכלו אלה להיות מוצגים שם. משכך נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

הבקשה נדחית.