רע"א 4077/15 עמירה אודי נ. נשיא שבתאי

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' ס. הנשיאה י' ענבר , כב' השופטת י' שבח וכב' השופט ש' שוחט ) מיום 6.5.2015 בע"א 22108-03-14, במסגרתו התקבל בחלקו ערעור שהגישו המשיבים 3-1 על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת ח' קלוגמן ) מיום 27.1.2014.

2.

עסקינן בסכסוך הנוגע לנכס הקדש, בניין ברחוב דיזנגוף בתל-אביב (להלן: הבניין ), שהיה בבעלות המנוחה אננה ארזי (להלן: המנוחה ) , ואשר מנוהל על ידי

המבקש כנאמן ההקדש וכמנהל עזבונה של המנוחה . המשיבים 1, 3 ו-4 הם אחים שניהלו יחד עסקים במשותף, והיו לדיירים בארבע חנויות בנכס שאוחדו לחנות אחת (להלן: החנות ), ובשתי דירות שאוחדו אף הן לדירה אחת (להלן: הדירות וביחד,

המושכרים ). המבקש עתר לפינוי ולסילוק ידם של המשיבים מהמושכרים.

3.

בפסק דינו מיום 27.1.2014 קבע בית משפט השלום כי המשיבים 1 3 ו-4 היו דיירים מוגנים במושכרים, וכי המשיב 1 העביר את זכויותיו בחנות למשיבה 2 שלא כדין. יחד עם זאת נקבע כי הוכחו עילות לפינוי המשיבים מן המושכרים, בגין אי תשלום דמי שכירות ונטישת המושכרים. באשר למשיב 1 נקבע כי הוא אמנם מתגורר בפועל באחת מדירות המגורים אך חלה לגביו עילת פינוי בגין אי תשלום דמי השכירות. כמו כן, קבע בית המשפט כי נוכח העובדה שהמושכרים אינם משמשים יותר כמקור פרנסה למשיבים, בשל הימנעותם הממושכת של המשיבים מתשלום דמי השכירות והיעדר הנכונות לתיקון המחדל, ומאחר שאין לקבוע במקרה דנן כי "בעל הבית" הוא הצד החזק לעומת הדיירים המוגנים - אין מקום להעניק למשיבים סעד מן הצדק. לפיכך, הורה בית המשפט על פינוי וסילוק ידם של המשיבים מהמושכרים.

4.

ביום 6.5.2015 דחה בית המשפט המחוזי את עיקר ערעורם של המשיבים 3-1, בנימוק שטענותיהם מופנות כלפי קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית וכי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים בהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה. יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענתו של המשיב 1 לסעד מן הצדק בנוגע לדירת המגורים בה התגורר, לאחר שקבע כי בית משפט השלום לא ערך אבחנה מתבקשת בין שתי הדירות לעניין שאלת הסעד מן הצדק כאשר ראה אותן כמקשה אחת, וזאת על אף שקבע כי אין חולק שהמשיב 1 לא נטש את אחת הדירות והוא מתגורר בה.

בין היתר, ביסס בית המשפט את החלטתו על הקביעות הבאות: המשיב 1 הוא בן 60, נכה בעינו וככל הנראה אינו עובד, מתגורר בדירה לפחות מאז שנת 1991, והוא שילם דמי מפתח בסך של 99,000 דולר בגין כל אחת משתי הדירות. כמו כן, נקבע כי המשיב 1 נפגע נוכח העובדה כי הוא ואחיו איבדו זכות שכירות בחנות ובדירה הנוספת, וכי הדירה המדוברת היא דירת מגוריו היחידה. עוד נקבע כי הפרת חוזה השכירות שביצע בכך שחיבר את שתי הדירות איננה חמורה והיא מתבטאת אך בפריצת מעבר בין שתי הדירות. ולבסוף צוין כי המשיב 1 התחייב להגיש לבית הדין לשכירות בקשה לקביעת דמי שכירות ואף לשלמם רטרואקטיבית לפחות משנת 2008.

נוכח האמור קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב 1 לא יפונה מהדירה בה הוא מתגורר. בית המשפט התנה סעד זה בפיצוי כספי בסך 50,000 ש"ח שישלם המשיב 1 למבקש, בנוסף לתשלום חוב דמי השכירות ל-7 השנים האחרונות שהוערכו בסך של 22,680 ₪, וכן פינוי הדירה הראשונה ואטימת הפתח שנפרץ בין הדירות.

5.

בבקשה לרשות ערעור נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת פסק לטובת המשיב 1 סעד מן הצדק שעה שיש לפסוק סעדים מעין זה במשורה, ונוכח התנהלותו הפסולה של המשיב 1 כפי שתוארה בפסק דינו של בית משפט השלום. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי שעה ששקל לזכותו של המשיב 1 את העובדה כי הוא פונה וסולק משאר המושכרים, מאחר שאין להחשיב את התנהגותו הפסולה - נטישה ואי תשלום דמי שכירות - לזכותו. עוד נטען כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר קבע את סכום הפיצוי שישלם המשיב 1 כתנאי למתן סעד מן הצדק מבלי שהתבסס על ראיות בדבר שווי הנכס ודמי השכירות הראויים. לבסוף נטען כי יש ליתן רשות ערעור שכן בית משפט זה טרם פסק הלכה בשאלת הקריטריונים בהם על בית משפט להתחשב בבואו לפסוק פיצוי בגין סעד מן הצדק.

6.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של בתי המשפט קמא הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, באשר אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). פסיקת בית המשפט המחוזי, הנשענת על קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, מנומקת היטב ואף מתייחסת לעקרונות אליהם יש להתייחס בשעת קביעת פיצויי לטובת "בעל הבית" בעת מתן סעד מן הצדק (ראו פסקה 17 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

7.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.