רע"א 4079/09 מלכה זהבי נ. הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטים שנלר, ורדי, לבהר-שרון) אשר דחתה את ערעור המבקשת על החלטת וועדת העררים שאישרה את החלטת המשיבה שלא להכיר במבקשת כנכת רדיפות הנאצים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957.

1.

המבקשת הגישה למשיבה תביעה לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: החוק ). בתביעה נטען כי המבקשת גרה במהלך מלחמת העולם השנייה בעיר פשקני שברומניה, ממנה ברחה לבוטושני, משם ליאסי וחזרה לפשקני. המבקשת ציינה כי עקב הרדיפה הנאצית נגרמו לה הפרעות נפשיות ונמנע ממנה לקבל השכלה ומקצוע. ביום 19.12.00 נדחתה תביעתה של המבקשת בשל העובדה שהמבקשת לא הוכיחה כי נכותה נגרמה עקב היותה בתנאי מאסר או כעין מאסר במובנו של סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני.

2.

המבקשת ערערה על החלטת המשיבה בפני וועדת ערעורים לפי החוק. ביום 27.1.02 החליטה הוועדה לדחות את הערר. הוועדה קבעה כי המבקשת טענה למעשה אלימות כלפיה לראשונה רק במסגרת הערר, וכן התקיימו סתירות בעלות חשיבות בגרסאות העדים שהתייחסו לאירוע האלימות האמור. כמו כן לראשונה בערר טענה המבקשת כי גורשה מפשקני, אך חזרה בה מטענה זו.

3.

על החלטת וועדת העררים הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור שהגישה המבקשת תוך קביעה שאין הוא מתערב בהחלטות הוועדה אשר לא מצאה את גרסתה של המבקשת מהימנה.

4.

לאחר מספר שנים שבה ופנתה המבקשת אל המשיבה בבקשה לבחון את עניינה מחדש לאור פסק הדין שניתן בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לא פורסם, 9.10.05). באותו עניין נפסק כי גירוש, אף ללא ליווי חמוש, יכול בנסיבות מסוימות לעלות כדי שלילת החירות הדרושה בחוק. המשיבה דחתה את בקשתה בשל כך שהתקיימו כבר הליכים בעניינה, וכן בשל העובדה שהמבקשת לא העלתה בתביעתה המקורית כל טענת גירוש.

5.

ערעורה של המבקשת לוועדת הערעורים נדחה אף הוא. הוועדה קבעה כי המבקשת למעשה כלל לא טוענת לגירושה מפשקני אלא מסבירה כי משפחתה ברחה משם בשל מוראות המלחמה. עוד ציינה הוועדה כי פנייתה המחודשת של המבקשת נעשתה על רקע רצונה לדון מחדש במעשה האלימות. אלא שבעניין זה הקביעות הינן חלוטות ולפיכך לא ניתן להיעתר לערעור. בית המשפט המחוזי, אליו הגישה המבקשת ערעור על החלטה זו, דחה את ערעורה וייעץ לה לפנות לייעוץ משפטי.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. המבקשת, שאינה מיוצגת, טוענת כי הביאה עדים להוכחת מעשה האלימות שבוצע כלפיה וכי אין למעשה סתירות בין העדים בעניין זה.

המשיבה טוענת כי אין המבקשת יכולה להעלות טענות בעניין מעשה האלימות בשל קיומו של מעשה בית דין. כמו כן לטענתה הבקשה אינה עומדת בקריטריונים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וכי ערעורים על החלטות של וועדת העררים לפי החוק מצומצמים אף יותר. אף לגופן של הטענות סבורה המשיבה כי דינן להידחות. היא מציינת כי הזכאות נקבעת לפי הוראות החוק הגרמני וכי המבקשת לא ציינה אירוע כלשהו המקים עילת נרדפות לפי חוק זה.

7.

בעקבות מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"א 1828/08 הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נ' הרשקו (לא פורסם, 1.6.09) ביקשתי מהצדדים את התייחסותם להשלכות פסק הדין, בו נקבע כי גם עוצר יכול להוות, בהתקיימותן של נסיבות מסוימות, "שלילת חירות" במובנו של החוק. המבקשת לא טענה בתגובתה כי פסק הדין חל עליה וכי חוותה עוצר בזמן המלחמה. לפיכך טענה המשיבה כי אין לפסק הדין השלכה על העניין.

8.

לאחר עיון בטענות המבקשת ובמסמכים שצירפה וכן בתגובת המשיבה אין מנוס מדחיית הבקשה. עם כל ההבנה לקשיים שעברו ועוברים על המשיבה, ומבלי להמעיט כלל בסבל שחוותה בשנות המלחמה, הרי שעל מנת לזכות בתגמולים מכוח החוק יש להוכיח את אחת מעילותיו. המבקשת לא טענה כי גורשה מביתה בזמן המלחמה, ולא העלתה טענה בפני כי חוותה עוצר. בשלב כלשהו העלתה המבקשת טענה לפיה חוותה אלימות, אך הערכאות השונות דחו טענות אלו ובשלב זה קביעותיהן חלוטות ואין בידי להתערב בהן. משכך, כאמור, לא נותר אלא לדחות את הבקשה.

עם זאת, הייתי מציעה למבקשת לפנות לסיוע משפטי אשר יבחן האם יש עילה כלשהי שיכולה לזכות אותה בתגמולים לפי החוק. אם תימצא עילה כזו תוכל המבקשת לשוב ולפנות אל המשיבה בתביעה חדשה.

הבקשה נדחית אם כן. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.