רע"א 4103/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ. בוני טירן

1.

המשיב 1 (להלן: המשיב ) הפעיל בית עסק למכירת בעלי חיים ולטיפול בהם, וזאת במסגרת חברת "בוני והגזעיים בע"מ" (להלן: החברה ). המשיב ואשתו היו העובדים היחידים בחברה. המבקשת ביטחה את החברה בפוליסה מסוג "הכל בה לעסקים" (להלן: הפוליסה ), שכללה ביטוח מעבידים, וצוין בה כי הכיסוי הוא לשני עובדים בחברה, ששמותיהם לא צוינו, העוסקים במכירת בעלי חיים ובטיפול בהם.

ביום 11.8.02 הוציאה אשת המשיב כלב דלמטי מאחד הכלובים על מנת לנקות את הכלוב. כשמסרה את הכלב לידיו של בנה, בן ה-11, החל הכלב להשתולל, וכשניסה המשיב להרגיעו, הוא נהדף על ידי הכלב, נפל ארצה ונחבל ונגרמו לו נזקים. רופא תעסוקתי קבע כי המשיב לא יוכל, בשל נזקים אלה, להמשיך לעבוד ככלבן.

2.

המשיב תבע את המבקשת בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. הוא טען כי על המבקשת לפצותו בגין נזקיו על פי הפוליסה לאור סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ) וכן בשל רשלנותה של אשתו, שכן בהיותה עובדת של החברה, מוטלת האחריות על מעשיה על החברה, ועל כן חבה המבקשת מכוח הפוליסה.

בית משפט השלום (כבוד השופט א' קידר ) קבע עובדתית, ובניגוד לטענת המבקשת, כי הפוליסה חלה. עם זאת, דחה בית המשפט את טענת המשיב לפיה אשתו התרשלה בכך שחרגה מהוראות הבטיחות כאשר מסרה את הכלב לבנם ולא קשרה אותו כנדרש. נפסק "שלא ניתן לקבוע זאת על סמך עדות יחידה של התובע [המשיב], ובהתחשב בכך שהתובע ואשתו הם כלבנים מנוסים אשר הפעילו חוות כלבים וטיפלו במאות כלבים על פי עדותם. שיטת עבודה זו לא הוכחה ועל כן הפרתה אינה מהווה רשלנות". בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המשיב לפיה בנסיבות המקרה חל סעיף 41א לפקודת הנזיקין. לאור האמור, נדחתה התביעה.

3.

המשיב ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי וערעורו התקבל. בית המשפט (מפי כבוד השופטת ר' לבהר שרון אליה הצטרפו בהסכמה כבוד השופטים י' שנלר וד"ר ק' ורדי ) הדגיש תחילה כי המשיב תבע את נזקיו מן החברה, שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת, והלכה היא כי היות התובע הבעלים של החברה אותה הוא תובע או מנהל בחברה, אינו מונע ממנו לתבוע את החברה בעילת נזיקין. נקבע כי במקרה דנן התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 40 לפקודת הנזיקין, ולפיכך עברה חובת ההוכחה אל החברה להוכיח שלא התרשלה, בין באופן ישיר (למשל, באי קיום נהלי בטיחות) ובין באופן עקיף (למשל, מכוח אחריות שילוחית למעשי אחד מעובדיה). מכל מקום, כך הוסיף בית המשפט וקבע, גם אם נותר הנטל על המשיב, הרי שהוכחה רשלנות מצד אשת-המשיב. בית המשפט מצא כי קיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק, ולפיכך קבע כי יש להטיל על החברה אחריות מכוח עוולת הרשלנות. אשר על כן הוחזר התיק לבית משפט השלום על מנת שידון ויכריע בשאלת גובה הנזק. לאור הקביעה בדבר רשלנותה של אשת המשיב, התייתר הצורך לדון בשאלת תחולתו של סעיף 41א לפקודת הנזיקין. עם זאת, נדרשו שניים משופטי המותב (השופטת לבהר-שרון והשופט שנלר ) לשאלות שונות הנוגעות לסעיף, ודנו בהן למעלה מן הצורך. השופט ורדי הצטרף למסקנה בדבר רשלנותה של אשת המשיב, זאת מבלי להידרש לשאלות הנוגעות לסעיפים 40 ו-41א לפקודת הנזיקין.

4.

המבקשת אינה משלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. המבקשת טוענת כי המשיב לא טען מלכתחילה לתחולת סעיף 40 לפקודה ולא הוכיח כי התקיימו תנאיו; כי לא ראוי היה לבסס הטלת חבות בנזיקין על מסך ההתאגדות, שעה שהחברה הנתבעת בנזיקין מצויה בשליטתו של הניזוק, הוא מנהלה והרוח החיה בה; וכי במסגרת פסק דינם התחבטו שופטי בית המשפט המחוזי במספר סוגיות משפטיות הנוגעות לסעיף 41א לפקודת הנזיקין, נחלקו ביניהם ואף הותירו את הדיון בחלק מן הסוגיות בצריך עיון. המבקשת סבורה, אפוא, כי יש להשיב על כנה את התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום, לאמור – לדחות את התביעה כליל. המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וסבור כי אין מקום ליתן רשות לערער על פסק הדין.

5.

לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. עובדות המקרה למעשה, אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, אלא שבית משפט השלום סבר כי הן אינן מצביעות על התרשלות אשת המשיב, ואילו בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה הפוכה, וקבע – פה אחד ובהסתמך על אותן עובדות

– כי אשת המשיב התרשלה. על כן, חויבה המבקשת לפצות את המשיב מכוח אחריותה השילוחית. ודוק – המסקנה המשותפת אליה הגיעו שלושת חברי המותב – לפיה מדובר היה ברשלנות של אשת המשיב – לא הצריכה הסתמכות על סעיף 40 לפקודת הנזיקין.

6.

לא מצאתי כל הצדקה להתערבותנו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הטענה לפיה לא ניתן לחייב חברה בנזיקין כלפי מנהליה על יסוד הטענה שהפרה את חובת הזהירות שהיא חבה להם, כאשר פעולותיה ומחדליה נקבעו על ידי אותם מנהלים-ניזוקים המשמשים אורגנים שלה – נדחתה זה מכבר על ידי בית משפט זה. כך, בע"א 413/62 רוזנצוויג נ' מאפיית רוזנצוויג באבן יהודה בע"מ , פ"ד טז(4) 2548 (1962) נקבע כי אין בידי חברה פרטית להתגונן בפני תביעה של מנהלה היחיד ובעל המניות בה, בטענה שהיא והתובע היינו הך הם (באותה פרשה נתקבלה טענת החברה לפיה נושא התובע ברשלנות תורמת של 100%. ראו גם את ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי , פ"ד נח(1) 1 (2003), שם נקבע כי "טענה זו חותרת תחת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. מושכלות ראשונים הם כי האורגן אחראי אישית למעשיו שלו, והתאגיד אחראי אישית למעשה האורגן, וכל אחד מהם הוא אישיות משפטית נפרדת מרעותה"). בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי יש לשנות גם מקביעת בית המשפט המחוזי לפיה אשת המשיב התרשלה בכך שלא קשרה את הכלב אלא מסרה אותו לידי בנה בן ה-11. מכל מקום, ברי כי אין כל חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא עניין זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף.

7.

אשר לטענות ביחס לסעיף 41א לפקודת הנזיקין – סעיף זה, שעניינו נזקים שנגרמו על ידי כלב, קובע כי "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים". אכן, הסעיף מעורר שאלות שונות, לחלקן נדרש בית המשפט המחוזי אגב אורחא בענייננו. כך עולה השאלה אם ניתן להחיל את הסעיף רק כאשר מדובר בפגיעה ב"עוברי אורח", או שמא גם כאשר הפגיעה היא בבעלים של הכלב או במי שאחראי על הטיפול בו. שאלה נוספת היא מיהו "המחזיק בכלב" – במקרה דנן האם מדובר בחברה, שהכלב נמסר להחזקתה ולמשמורתה למשך חודש או שמא אשת המשיב, שהוציאה את הכלב מהכלוב וטיפלה בו בעת התרחשות התאונה. אכן, בין שניים משופטי בית המשפט המחוזי התגלעה מחלוקת בשאלות הנוגעות לפרשנותו של הסעיף 41א, ואולם מאחר שמחלוקת זו התעוררה בשולי הדברים בלבד, ונוכח המסקנה אליה הגיעו כל חברי המותב (בדבר רשלנותה של אשת המשיב) – הדיון בשאלות שמעורר סעיף 41א הוא תיאורטי בלבד, ואין לקיימו במסגרת בקשה זו ובגלגול שלישי.

אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך-דינו בסך 10,000 ש"ח.