רע"א 4103/99דורון אקב נ. מדינת ישראל

1.העותר מס' 1 הואשם בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ברצח המנוח שלום חלפון (להלן: " המנוח "), שהרקע לו הוא חילופי דברים ותגרה שהתפתחה ביניהם, בשעה שהמנוח עסק בתיקון מכוניתו. העותר מס' 2, אחיו העותר מס' 1, הואשם בתקיפה בנסיבות מחמירות ובהשמדת ראיה, על רקע השתתפותו בתגרה והשמדת הסכין ששימש לדקירת המנוח. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ד' ברלינר, ש' גדות ונ' ישעיה) זיכה את העותר מס' 1 מעבירת הרצח, ותחת זאת הרשיע אותו בעבירת הריגה. בעקבות זאת גזר עליו בית המשפט עונש של 15 שנות מאסר בפועל. בית המשפט הסתמך, בין השאר, על שתי עדויות מרכזיות לצורך ההרשעה. העדות האחת היא של עדת ראיה אשר במהלך המשפט סרבה לשתף פעולה, הוכרזה "עדה עוינת" (להלן: " העדה "), והודעות קודמות שלה התקבלו על פי סעיף 10א לפקודת הראיות. העדות השניה, שבה מצא בית המשפט חיזוק לעדותה של העדה, היא של עד, אשר עימו קיים העותר מס' 1 שיחה לאחר הארוע הנדון (להלן: " העד "). גם עד זה סרב לשתף פעולה על דוכן העדים, הוכרז "עד עוין" והודעתו הקודמת בפני המשטרה התקבלה על פי סעיף 10א לפקודה. העותר מס' 2 זוכה מעבירת השמדת ראיה והורשע בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות. עונשו נגזר ל21- חודשי מאסר, מתוכם 9 חודשים בפועל, והיתרה על תנאי.

2.על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה, כשהערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחילופין כנגד חומרת העונש. הערעור נדחה בדעת רוב (כב' השופטים א' מצא וי' קדמי), כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ח' אריאל. לדעת כב' השופט אריאל לא נתמלא התנאי בסעיף 10א(ג) לפקודה לענין הודעתה של העדה, ולכן לא ניתן להסתמך על דבריה. כב' השופט אריאל קבע גם, כי כאשר העד אינו מעיד כלל, היינו שותק או מקשקש בבית המשפט, קבלת ההודעה לפי סעיף 10א ובמיוחד סעיף 10א(ג) נעשית קשה הרבה יותר, ובמצב זה צריך בית המשפט להיות משוכנע מעבר לכל ספק סביר כי ניתן לסמוך על הודעתו של עד זה בבטחון מספיק להרשעה בעבירה בה אדם מואשם, והודעתה של העדה אינה עוברת סף זה. לדעת כב' השופט קדמי, אליו הצטרף גם כב' השופט מצא, למרות שאכן קיימת "אי התאמה" מסוימת בעדות העדה, הרי שאין לומר כי בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לתת אמון ב"גרעין הקשה" של הגירסא שמסרה העדה, שהוא העובדה שהעותר 1 דקר את המנוח. על אף שממצאו של בית המשפט המחוזי נעוץ כל כולו בהתרשמות ישירה מהופעת העדה, נקבע כי אין בממצא זה משום חריגה מהסביר. עם זאת, כב' השופט קדמי מוסיף, כי אף אילו סבר שיש לתת משקל נמוך לעדות העדה, כך שלא ניתן לראות בה ראיה עיקרית לביסוס ההרשעה, עדיין היה מאשר את הרשעת העותר 1, על ידי ראיית הודעתו של העד במשטרה כראיה עיקרית ואת הודעת העדה כחיזוק לכך. לבסוף נקבע כי אין מקום להתערב בהרשעת העותר 2 ובחומרת העונשים.

3.על פסק דין זה נסובה העתירה לדיון נוסף שבפני. העותרים טוענים, כי פסק הדין מעלה שאלה משפטית נכבדה, והיא "גבולות הפעלתו של סעיף 10א(ג) לחוק [צ"ל 'לפקודה' - א' ב'] על רקע זכות הנאשם למשפט הוגן, הניזונה מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". העותרים מצביעים על אותן אי-התאמות שבין הודעת העדה לבין הראיות שנמצאו בזירת הארוע ובניתוח שלאחר המוות. לטענתם, האי-התאמות הן כה רבות, עד כי ההודעה אינה עומדת בתנאי סעיף 10א(ג), ואילו דעת הרוב מרוקנת מתוכן את הסיפא לסעיף 10א(ג). לחילופין, העותרים טוענים כי יש לקיים דיון נוסף בענין חומרת העונשים שהוטלו על העותרים. לטענתם, מדובר בעונשים החורגים במידה רבה מהעונשים המוטלים על עבירות כגון אלו.

4.המשיבה בתגובתה טוענת כי בפסק הדין לא חודשה כל הלכה לענין סעיף 10א(ג), שכן המחלוקת שנפלה בין שופטי הרוב לשופט המיעוט בבית משפט זה לא עסקה בפרשנות הסעיף, אלא במשקלם הראייתי של דברי העדה. לטענתה, טענות העותרים אינן אלא טענות ערעוריות, וככאלה, אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין. כך נטען גם באשר לחומרת העונשים.

5.לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובת המשיבה ובחומר שלפני נחה דעתי כי דין העתירה להדחות. דעת הרוב בפסק הדין נשוא העתירה נתמכה בשתי הנמקות חלופיות. ההנמקה האחת, בה מתמקדים העותרים, היא כי החלטת בית המשפט המחוזי לקבל את הודעת העדה בפני המשטרה על פי סעיף 10א לפקודה, בכל הנוגע ל"גרעין הקשה" של ההודעה, אינה בלתי סבירה, וכי ניתן היה לבסס עליה את ההרשעה. ואולם, הנמקה נוספת בפסק הדין, חלופית, היתה כי ניתן לקבל את עדותו של העד כראיה עיקרית, על פי סעיף 10א, ולראות בהודעת העדה חיזוק לראיה זו. בכל הנוגע לעדות זו טוענים העותרים (כדעת המיעוט של כב' השופט אריאל), כי פרשנותם של שופטי הרוב אינה נכונה, ולא ניתן להסיק מהעדות, כפי שהם הסיקו ממנה, כי העותר 1 הודה למעשה בפני העד כי הוא דקר את המנוח. בקביעה אחרונה זו של בית המשפט לא נקבעה כל הלכה, כנדרש בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, והיא אינה מצדיקה דיון נוסף בפסק הדין. להנמקה זו יוחד מקום מועט בעתירה, ודומה כי לא בכדי, שכן די בהנמקה זו כדי לייתר את הצורך בקיום דיון נוסף. הדיון הנוסף לא נועד לשם מתן פתרון לשאלות תאורטיות, אשר הכרעה בהן לא תשפיע על זכויות בעלי הדין (ד"נ 8/58 ריבלין ואח' נ' ווליס ואח' , פ"ד יב 789, 794). לאור ההנמקה השניה לעיל, פסק הדין נשוא העתירה שבפני אינו מצדיק דיון נוסף, בכל הנוגע להרשעה. גם הטענות בענין חומרת העונשים אינן באות בגדרי העילות לדיון נוסף המצויות בסעיף 30(ב) הנ"ל. מקומן של טענות אלה הוא בערכאה הראשונה ובערכאת הערעור, ולא בעתירה לקיום דיון נוסף (ראו דנ"פ 2760/98 מועטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מטעמים אלה, דין העתירה להדחות.

העתירה לדיון נוסף נדחית.