רע"א 4127/17 ד.ש. תשתיות ובקרה בע"מ נ. בני חתאם דוח'אן בנייה ושימור

בקשת רשות ערעור המופנית נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 8799-04-17 מיום 14.5.2017.

1.

בין הצדדים נחתם הסכם לביצוע עבודות תשתית ושירותים, אשר כלל תניית בוררות. סעיף 10.2 להסכם קובע כי "הבורר ייתן את פסק דינו לא יאוחר מתוך 60 יום מיום קבלת שטר הבוררות". משהתגלע סכסוך בין הצדדים, מונה עו"ד יורם טערנשה כבורר ביניהם, לפי תניית הבוררות.

2.

בישיבת הבוררות הראשונה, שהתקיימה ביום 8.8.2016, נחתם "הסכם בוררות" בגדרו נקבע, בין היתר (בסעיף 3.2), כי "הבורר ייתן את פסק הבוררות תוך 60 יום ממועד תחילת הבוררות, לבורר קיימת האפשרות להאריך את מועד פס"ד ב 3 חודשים ובהסכמה ל 3 חודשים נוספים אלא אם הסכימו הצדדים אחרת בכתב".

3.

בישיבה נוספת, שהתקיימה ביום 9.10.2016, ציין הבורר כי אין מנוס מהארכת תקופת הבוררות בשלושה חודשים. בהחלטתו מיום 6.11.2016, קבע הבורר כי מאחר שחודש אוקטובר היה "מבורך במועדי ישראל, ולא התאפשר קיום דיונים, ולאור הקשיים בתיאום המועדים בין הצדדים, אשר עמוסים בעבודתם, לא יכלל חודש אוקטובר במניין הימים, בתוך ה-3 חודשים, ומועד 3 החודשים הראשונים מיום 8/8/16 - יסתיים ביום 8/12/16 ולא ביום 8/11/16". עוד הוסיף הבורר, כי "על אף האמור לעיל ובכל מקרה, התקופה למתן פסק הבורר, תתארך ב- 3 חודשים נוספים, מיום 8/11/16 ". בהחלטה נוספת, מיום 10.1.2017, ציין הבורר כי נפלה טעות קולמוס בהחלטתו הקודמת (שכן ההארכה של 3 החודשים צריכה הייתה להימנות מיום 8.12.2016), והבהיר כי המועד הסופי למתן פסק הבוררות הוא 8.3.2017.

4.

לטענת המבקשת, ניסיונותיה לייעל ולקדם את הליך הבוררות לא עלו יפה והיא הבהירה לבורר כי היא עומדת על כך שהוא יסתיים במועד שנקבע. בעקבות זאת, הודיע הבורר לצדדים כי ייקבעו דיונים צמודים לאורך חודש ינואר ועד ראשית חודש פברואר, אולם הדבר לא קרה. בישיבת ההוכחות היחידה שהתקיימה – ביום 29.1.2017 – נשמעו שלושה עדים מתוך ארבעה עשר. יתר הדיונים שנקבעו בוטלו, לטענת המבקשת, על ידי המשיבה. ביום 21.2.2017, ובעקבות ביטול של ישיבה נוספת על ידי המשיבה, פנתה המבקשת פעם נוספת לבורר וחזרה על עמדתה לפיה אין מקום להאריך את הליך הבוררות.

5.

בהחלטה מיום 28.2.2017 הציע הבורר לצדדים מועדים להמשך הבוררות במהלך החודשים מרץ ואפריל 2017, וציין כי "הוחלט על דעת הצדדים, כי אין מנוס מלהאריך את מועד סיום הבוררות ב- 60 ימים נוספים שיסתיימו ביום 31/5/2017". בהמשך להחלטה זו, הודיעה המבקשת כי היא מעולם לא הסכימה להארכת המועד למתן פסק הבוררות וכי ההחלטה על הארכתו לא התקבלה על דעתה.

6.

ביום 4.4.2017 הגישה המשיבה תובענה לפי סעיף 19(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות )

במסגרתה ביקשה להאריך את תקופת הבוררות בשלושה חודשים נוספים. בית המשפט הורה למבקשת וכן לבורר להגיב לתובענה. לטענת המבקשת, בתגובת הבורר הועלו טענות קשות כלפי המבקשת וכן נתגלו בה פרטים חדשים המעלים חשש ממשי למשוא פנים, ולמצער פוגעים במראית פני הצדק. המבקשת עצמה התנגדה לסעד המבוקש משום שלטעמה בית המשפט אינו מוסמך להאריך את תקופת הבוררות משמועד סיומה נקבע על ידי הבורר, שכן סמכותו משתרעת רק על הארכת תקופת בוררות שנקבעה בהסכם או לפי חוק הבוררות.

7.

בית המשפט המחוזי החליט כדלקמן: לאור סעיף 19 לחוק הבוררות; בהינתן שהמבקשת היא זו שעתרה לעכב את ההליכים בתביעה שהגישה נגדה המשיבה ועמדה על כך שהתביעה תבורר במסגרת בוררות; בהינתן שהבוררות כבר החלה להתנהל, נשמעו עדים והושקעו משאבים שלא מתקבל על הדעת להורידם לטמיון; בשים לב לכך שבביטול ישיבות ההוכחות יש למבקשת חלק לא מבוטל; ומשמדובר בארכה קצרה יחסית – הורה בית המשפט על הארכת הבוררות ב-70 ימים (החל ממועד פסק הדין).

8.

בבקשת רשות הערעור שלפני טוענת המבקשת כי סוגיית סמכותו של בית המשפט, מכוח סעיף 19(א) לחוק הבוררות, להאריך מועד שנקבע בהחלטה של בורר (ולא בהסכם הבוררות או בחוק הבוררות) היא סוגיה עקרונית בעלת חשיבות משפטית. עוד טוענת המבקשת כי שעה שהתבררו פרטים המקימים חשש ממשי למשוא פנים ופגיעה קשה במראית פני הצדק, אין להורות על המשך הבוררות בפני הבורר. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא כשקיבל את הבקשה שהגישה המשיבה משזו לא נתמכה בתצהיר.

9.

עיינתי בבקשה והחלטתי לדחותה. הכללים בדבר פרק הזמן המוקצב לניהול בוררות ובדבר סמכותו של בית המשפט להאריכו בנסיבות המתאימות הם מוכרים ומגובשים, כפי שיובהר להלן, ויישומם על נסיבות המקרה אינו מעלה שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים.

10.

סעיף 19(א) לחוק הבוררות מורה כי אם "נקבעה בהסכם הבוררות או בחוק זה תקופה למתן פסק בוררות או לפעולה אחרת של הבורר, רשאי בית המשפט על פי בקשה של בעל דין או של הבורר להאריך את התקופה מדי פעם לתקופה שיקבע". על יסוד סעיף זה, נפסק כי סמכות זו של בית המשפט קיימת רק עת מדובר בתקופות שנקבעו בהסכם הבוררות או בחוק הבוררות, אך לא תקופה לפעולה שלא נקבעה בהסכם או בחוק אלא על ידי הבורר עצמו, כחלק מניהול הבוררות [רע"א 3947/99 שרעבי נ' אקורד מפיקים עמירם וחנוך אלפיים (1990) בע"מ , פסקה 2 (5.7.1999)]. עם זאת, סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 19(א) לחוק הבוררות פורשה בצורה מרחיבה יחסית, תוך מתן משקל לאינטרס הציבורי לעידוד מוסד הבוררות, המהווה אמצעי חשוב לפתרון סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט [ת"א 722/96 (מחוזי ת"א) ילתה השקעות בע"מ נ' גמדא סחר בע"מ (2.12.1996)].

11.

טענתה העיקרית של המבקשת, כאמור, היא כי המועד למתן פסק הבוררות במקרה זה נקבע על ידי הבורר עצמו ולכן בית המשפט אינו מוסמך להאריכו מכוח סעיף 19(א) לחוק הבוררות. אין בידי לקבל טענה זו. המועד למתן פסק הבוררות נקבע בהסכם הבוררות שנחתם בישיבת הבוררות הראשונה. על יסוד הסכם זה האריך הבורר את המועד למתן פסק הבוררות, דהיינו, החלטותיו בעניין הארכת המועד למתן הפסק "ינקו את חיותן" מהסכמת הצדדים [ראו: הפ"ב (מחוזי מרכז) 19158-05-09 אהרונוב נ' מעוז דניאל חברה קבלנית לבניה בע"מ , פסקה 3 (24.11.2009)] . יתרה מכך, לא מדובר בהחלטות בורר העוסקות ב"אופן ניהול הבוררות", שבעניינן אין מקום להחיל את סעיף 19(א) האמור. במצב דברים זה, לטעמי, מוסמך היה בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 19(א) לחוק הבוררות. קביעה זו עולה בקנה אחד עם האינטרס לחזק את מוסד הבוררות, כאמור לעיל.

12.

אשר לטענותיה של המבקשת הנוגעות להעברת הבורר מתפקידו על יסוד אמירותיו בהליך בבית המשפט, אשר לשיטת המבקשת מעלות חשש ממשי למשוא פנים; המבקשת העלתה טענות אלה במסגרת "תגובה" לתשובה שהגיש הבורר לבית המשפט המחוזי. בשום שלב לא הגישה המבקשת לבית המשפט קמא בקשה למתן סעד של העברת הבורר מתפקידו – לא במסגרת המרצת הפתיחה נשוא בקשת רשות הערעור ולא במסגרת המרצת פתיחה נפרדת. לטעמי, די בכך כדי לדחות את טענותיה במסגרת בקשת רשות הערעור דנן, שכן לא ניתן לבקש סעד כה דרסטי מבית המשפט במסגרת "תגובה לתשובה", מבלי לתמוך את הטענות בתצהיר ומבלי שיתקיים הליך מסודר בעניין זה. אשר על כן, איני רואה מקום להתייחס לגופן של הטענות, ונראה שאף בית המשפט המחוזי לא ראה לנכון להתייחס לטענות אלה אשר נטענו "אגב אורחא" במסגרת תשובה לתגובה.

13.

נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.