רע"א 4145/03 וקנין דניאל נ. מנהל מקרקעי ישראל-מחוז המרכז

בית-משפט השלום ברמלה קיבל את תביעת מינהל מקרקעי ישראל, לאחר שמצא, על-יסוד הראיות שבאו בפניו, כי המבקשים – האחים דניאל וגדעון וקנין – בנוּ על מקרקעין שבבעלות המינהל, ללא זכות ובלי הסכמה, שתי יחידות דיור; כי אמם של השניים – שהתגוררה במבנה סמוך על אותם מקרקעין – פוצתה על-ידי המינהל; כי המבקשים נהגו שלא בתום-לב בכך שלא התריעו בפני המינהל כי להם תביעות נפרדות נוספות; וכי הם לא הופלו ביחס למפונים אחרים. שכן, טענתם, כי גם הורים וגם בנים פוצו בגין אותם מקרקעין, לא הוכחה.

מסקנת בית-המשפט הייתה, כי המבקשים הם משיגי גבול והוא הורה על פינויים. משכך, נדחתה גם התביעה הנגדית שהגיש גדעון וקנין בגדרה טען, כי הוא דייר מוגן, או למצער, כי הוא בר-רשות וזכאי לפיצוי כספי.

על פסק-דין זה ערערו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי הערעור מופנה בעיקרו כלפי ממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום, שאין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בהם, כי ממצאים אלה מוליכים למסקנה כי הם היו משיגי גבול, וממילא אינם זכאים לפיצויים.

בפתח הבקשה לרשות ערעור שהגישו המבקשים, מנו הם שלוש טעויות שנפלו, לדעתם, בפסקי-הדין. האחת, בקביעה בדבר היעדר תום-לב מצד המבקשים, השנייה, בדבר דחיית טענתם כי הופלו כלפי מפונים אחרים, והשלישית, עניינה בטענה בדבר העדר דיון בטענה כי כברי-רשות – זכאים הם לפיצויים.

לטענת המבקשים טעויות אלה מעלות שאלות משפטיות כלליות, המצדיקות מתן רשות ערעור. דא עקא, שעיון בטענות בדבר הטעויות וכן בטענות האחרות שנטענו בבקשה מלמד, כי ראשית הן נוגעות לעניינים שבעובדה, ושנית – והוא העיקר בעיני – הן נוגעות אך ורק לעניינם של המבקשים ואינן מעוררות שאלה משפטית כללית, שהיא תנאי למתן רשות ערעור.

במאמר מוסגר ומעבר לדרוש אוסיף, כי הטענה השלישית, על-פניה, אף אינה יכולה להתקבל, לאחר שבית-המשפט המחוזי קבע קביעה-שבעובדה כי המבקשים לא היו ברי-רשות ולא דיירים מוגנים אלא משיגי-גבול.

הבקשה נדחית.