רע"א 4151/03 ישאל אמלט השקעות (1993) בע"מ נ. כמיפל בע"מ

1.זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט י' זפט) לפיה נדחתה בקשת המבקשת ליתן צו מניעה זמני המורה למשיבה 1 להמנע מליישם הסכם התקשרות עליו חתמה עם המשיבה 2.

המבקשת היא חברה ציבורית, המחזיקה בכ-30% מההון המונפק של המשיבה 1. המשיבה 1 היא חברה ציבורית אשר עיסוקה בשיווק, הפצה ומכירה של מוצרים לבתי מרקחת. המשיבה 2 היא חברה פרטית המייצגת קווי מוצרים לתינוקות, מוצרי אופטיקה ועוד, של ספקים שונים. המנכ"ל ובעל השליטה במשיבה 1 (המחזיק, ביחד עם אימו, בכ-61% מהון המניות המונפק שלה), מחזיק בכשליש מהון המניות המונפק של המשיבה 2 ומשמש כמנהל בה. המשיבה 1 מפעילה בפועל את המשיבה 2, אשר אין לה כל פעילות עצמאית, פרט לקבלת עמלה מהמשיבה 1 אשר מייבאת, משווקת, מפיצה ומוכרת את מוצריה. זאת, בהתאם להסכמים הנחתמים מדי פעם בפעם בין המשיבה 2 למשיבה 1. בשנת 2002 נחתם בין המשיבות הסכם חדש, אשר תנאיו מיטיבים יותר עם המשיבה 2 מתנאי ההסכם שקדם לו. ההסכם אושר בידי הדירקטוריון וועדת הביקורת של המשיבה 1. המבקשת סבורה הייתה כי הואיל והמדובר ב"עסקה חריגה" של חברה ציבורית עם אדם אחר שלבעל השליטה יש בה עניין אישי, כמשמעה בסעיף 270(4) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), הרי שלפי סעיף 275(א) לחוק היא חייבת הייתה לקבל אישור מאת האסיפה הכללית של המשיבה 1. במקביל ביקשה המבקשת מבית המשפט קמא ליתן צו מניעה זמני אשר יורה למשיבה 1 להימנע מליישם, במישרין או בעקיפין, את הסכם ההתקשרות שחתמה עם המשיבה 2, עד למתן הכרעה בתובענה העיקרית. בית המשפט קמא דחה את הבקשה.

2.בית המשפט קמא סבר כי הואיל ומשך שנים רבות, כל אימת שנחתם הסכם בין המשיבות לא הובא ההסכם לאישורה של האסיפה הכללית, והמבקשת לא מחתה כנגד נוהג זה, אין הצדקה להתערבות בית המשפט בדרך של מתן סעד זמני. בית המשפט גם מצא כי מאזן הנוחות נוטה נגד מתן סעד זמני, שכן אם תתקבל בסופו של הדיון עמדת המבקשת, ניתן יהיה להביא את ההסכם לאישור האסיפה הכללית, וכל שייגרם למבקשת הוא נזק בתקופת הביניים- נזק כספי הניתן לכימות. זאת לעומת הנזק שייגרם למשיבה 1 אם יינתן הצו המבוקש, שאז לא מן הנמנע הוא שהמשיבה 2 תממש את זכותה לבטל את התקשרות החוזית עם המשיבה 1. בית המשפט קמא הוסיף כי המשיבה 1 לא עמדה בחובת הגילוי המלא החלה עליה, והוא העלה ספקות בדבר טוהר מניעיה של המבקשת. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי.

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא, עת ראה בהסכמת הצדדים לחתימתם של הסכמים בין המשיבות מבלי לקבל את אישור האסיפה הכללית, כשיקול כנגד מתן סעד זמני. היא סבורה כי כיוון שהמדובר בסעיפי חוק קוגנטיים, הסכמת הצדדים אינה מעלה או מורידה דבר. לשיטת המבקשת, ההסכם החדש עונה להגדרה של עסקה חריגה בחוק, ומכאן שהיה טעון אישור של האסיפה הכללית. באשר למאזן הנוחות, המבקשת טוענת כי אם בסופו של דבר תתקבל התביעה שהגישה, ייתכן שהאסיפה הכללית אליה תופנה העסקה לקבלת אישור לא תעניק אישור זה, והמשיבה 1 תחשף לתביעת ענק מצידה של המשיבה 2, אשר תפעל משך זמן ממושך לפי ההסכם אשר יתגלה כבטל ומבוטל.

המשיבות תומכות בהחלטת בית המשפט קמא. לשיטתן, אין המדובר בענייננו בעסקה חריגה, ולכן כלל לא נדרש על פי חוק אישורה של האסיפה הכללית. לעניין מאזן הנוחות, המשיבות סבורות כי הימנעות המשיבה 1 מלקיים את ההסכם עם המשיבה 2 יביא להפחתת הרווחיות של המשיבה 1 ב-80%. יתר על כן, המשיבות סבורות כי מתן צו מניעה בשלב זה כמוהו כמתן צו עשה זמני שיש בו לשנות את המצב העובדתי, הואיל ומאז שבוטל צו המניעה הארעי שניתן על ידי בית המשפט קמא, לפני כשמונה שבועות, לא ביקשה המבקשת את עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט קמא ולכן המשיבות החלו לממש את ההסכם אשר נכרת ביניהן.

3.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות שהוגשו עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. צודקת המשיבה בטענתה כי הוראות חוק החברות בדבר עסקות הטעונות אישור הן קוגנטיות, ולכן אין להסכמת הצדדים השפעה על הצורך בעמידה בתנאי החוק לאישור עסקה הנתפסת על ידי החוק כעסקה חריגה. יחד עם זאת, על מנת לקבל סעד זמני, היה על המבקשת להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. בית המשפט קמא לא נשתכנע מטיעוני המבקשת לעניין זה, ולא עלה לאל ידה של המבקשת להצביע בפניי על עילה שתצדיק התערבות בהכרעה זו, הכרעה המסורה לערכאה הדיונית. האיסור על קיומו של חוזה, אשר מימושו כבר החל, למשך תקופה לא ידועה, יגרום למשיבה 1 נזק כבד. חלקים מנזק זה תספוג גם המבקשת עצמה, אשר מחזיקה במניות של המשיבה 1. המבקשת הסתפקה באמירות סתמיות בדבר הנזק שייגרם לה אם לא יינתן צו כזה. בכל מקרה, המדובר בנזק כספי אשר ניתן יהיה לרפאו (בחוק החברות עצמו ישנו מנגנון לשם כך בסעיף 281). משהוחל כבר באכיפת החוזה, איני רואה מקום למנוע המשך ביצועו בשלב זה של ההליך, עוד בטרם נתבררו לגופן טענות הצדדים.

מובן כי אין בדברים אלה כדי לומר דבר לגופן של טענות הצדדים בדבר הצורך בקבלת אישור האסיפה הכללית לעסקה נשוא ההתדיינות שביניהם, נושא אשר יידון במסגרת התובענה העיקרית.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 10,000 ש"ח, ובהוצאות המשיבה 2 בסך 2,500 ש"ח.