רע"א 417/06 פלוני נ. פלוני

בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' דותן) בבש"א 1446/06 (ע"א 1010/06) מיום 5.1.06, אשר דחה את בקשת המבקש לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגדו.

המבקש הינו אביהם של שני נערים, אשר הורשעו בביצוע מעשים בעלי אופי מיני במשיבה 1. המשיבים 2 ו-3 הינם הוריה של המשיבה 1. בשנת 2003 הגישה המשיבה 1 לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעת נזיקין כנגד הוריהם של הנערים שהורשעו וכנגד אחרים, בטענה שהתרשלו בחינוך ילדיהם ובפיקוח עליהם.

המבקש לא הגיש כתב הגנה מטעמו וביום 13.4.05 ניתן פסק-דין כנגדו, המחייב אותו לשלם למשיבה 1 סכום של 1,955,393 ש"ח והוצאות משפט בסכום של 293,308 ש"ח ולמשיבים 2 ו- 3 סכום של 200,000 ש"ח והוצאות משפט בסכום של 30,000 ש"ח.

או-אז, הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהיעדרו. אולם, ביום 12.9.05, דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד הרשם ב' שמואל) את הבקשה.

על החלטת רשם בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש, ביום 1.1.06, לבית-המשפט המחוזי ערעור ובמסגרתו אף הגיש בקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפעול שנפתחו כנגדו.

ביום 5.1.06 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) את הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזר בא-כוח המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי ומבקש לעכב את הליכי ההוצאה לפועל. לטענתו, רק בדיעבד ולאחר מתן פסק-הדין המרשיע, הבין המבקש את המשמעות של התייצבות לדיון וחשיבות הייצוג ולראיה הבקשה שהגיש בכתב ידו לבית-המשפט המחוזי להארכת מועד להגשת כתב הגנה, אשר לא זכתה להתייחסותו של בית-המשפט המחוזי. את בקשתו סומך המבקש על שתיים: ראשית, הוא טוען, כי סיכוייו להצליח בערעור טובים. ושנית, אם הבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל תידחה, ייגרם לו נזק קשה במיוחד לאור מצבו הכלכלי הירוד ומצבו הרפואי הקשה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבים, כי ערכאת הערעור אינה מקום למקצה שיפורים ואין להעלות בפניה טענות שלא בא זכרן בפני בית-המשפט המחוזי, שלוש שנים לאחר שניתן פסק-הדין. לטענתו, לו היה רוצה המבקש ללבן סוגיות משפטיות אלה, היה עליו להגיש כתב הגנה במועד ולהתייצב לדיונים שהתנהלו במשך שנתיים בפני בית-המשפט המחוזי. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המשיבים, כי מלבד הסיכוי הקלוש, כי בנסיבות העניין יתקבל ערעורו של המבקש, סבור הוא, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן אין בה כל הסבר מדוע יש לעכב את הליכי ההוצאה לפועל ויזה נזק בלתי הפיך ייגרם למבקש אם ימשכו ההליכים עד לשמיעת ערעורו בפני בית-המשפט המחוזי.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בטענות הצדדים ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". רק במקרים חריגים יעוכב ביצועו של פסק-הדין, במיוחד כאשר עסקינן בפסק-דין כספי. כך, למשל, יינתן עיכוב ביצוע כאשר המבקש מצליח להראות, כי באם לא יעוכב פסק-הדין, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה וערעורו יתקבל. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח' , פ"ד נ (1) 668, 672; ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ (5) 403).

כידוע, כלל הוא, כי פסק-דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים, אשר לגביהם נוטה בית-המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, שהרי מימוש פסק-דין לתשלום כסף הינו בדרך-כלל הפיך על דרך ההשבה (ראו ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו (4) 178, 181). כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר יכולתו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת (ראו ב"ש 978/84 שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק , פ"ד לח (4) 5).

באשר לעניינו של המבקש - ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, ואפילו סברתי כי סיכויי הערעור מאוזנים, שוכנעתי, כי באיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים בעיכוב הליכי ההוצאה לפועל לבין הנזק שייגרם למבקש אם לא יעוכבו הליכי ההוצאה לפועל, ידם של המשיבים על העליונה. טענותיו של המבקש מסתמכים בעיקרם על כך, שהעדר הגנתו נבעה מכך, שלא ניתנה החלטה בבקשתו להארכת מועד להגשת כתב הגנה. ברם, טענותיו אלה של המבקש יתבררו בערעור שהגיש ואין בהן כדי להצדיק עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, לאחר שניתן פסק-דין כנגדו. אשר למאזן הנוחות, הגם שמדובר בסכום נכבד שעל המבקש לשלם למשיבים, אני סבור, כי המבקש לא הוכיח, כי למרות שמדובר בחיוב כספי ייגרם לו נזק בלתי הפיך וכי לא ניתן יהיה להיפרע מהמשיבים במידה והוא יזכה בערעורו. כמו-כן, נראה, כי המבקש לא הוכיח טענתו, לפיה ייגרם לו נזק בלתי הפיך מביצועו המיידי של פסק-הדין. מטעמים אלה כולם, לא מצאתי עילה, המצדיקה עיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד למתן פסק-דין בערעור.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.