רע"א 4174/02גזית שושנה נ. גזית ציון

לפני בקשה להקמת בית דין מיוחד לפי סימן 55 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 (להלן - דבר המלך).

1.המבקשת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1983 כדת משה וישראל. הנישואין בין השניים נקלעו למשבר. המשיב הגיש (ביום 17.7.2001) תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה. המשיב כרך לתביעה באופן כללי את עניין רכושם של בני הזוג. המבקשת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (ביום 7.8.2001) תביעה לעניין רכושם של בני הזוג (תמ"ש 24021/01). המשיב הגיש (ביום 25.9.2001) בקשה לדחייה על הסף של התביעה, היות והסמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג נתונה, לטענתו, לבית הדין הרבני. המבקשת (מצידה) השיבה לתביעת הגירושין בבית הדין הרבני (ביום 1.11.2001) וטענה כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין הרכוש של הצדדים, ובעניין פירוק השיתוף ברכוש המשותף. בית הדין החליט להותיר ההכרעה בסוגיה זו לאחר מתן הגט בעניינם של הצדדים. ביום 24.12.2001 התקיים סידור הגט, והצדדים התגרשו זה מזו. בית הדין הרבני החליט (ביום 10.4.2002) לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בנקודה זו כי "הסמכות לדון בנושא חלוקת הרכוש, נתונה לבית דין זה." בית המשפט לענייני משפחה החליט (ביום 23.4.2002) כי הסמכות לדון בענייני הרכוש של בני הזוג נתונה לו, היות והכריכה בבית הדין הרבני הייתה כללית, ולא היה בה פירוט של פריטי הרכוש שלגביהם נדרשה מעורבות בית הדין. המבקשת הגישה בקשת רשות לערער על החלטת בית הדין הרבני (ביום 9.5.2002) לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, אך זה טרם פסק בעניינה.

2.לאור כל אלה, פנתה המבקשת בבקשה כי אורה על הקמת בית דין מיוחד על פי סימן 55 לדבר המלך. זאת משום ששתי הערכאות - בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה, פסקו כי עניין הרכוש מצוי בסמכותן, ואין אפשרות כי שתי החלטות אלה ידורו יחדיו בכפיפה אחת.

3.לאחר שעיינתי בבקשה נחה דעתי כי דינה להידחות. קובע סימן 55 סיפה לדבר מלך כנוסחו המקורי, כי בית דין מיוחד יוקם:

“Whenever a question arises as to whether or not a case is one of personal status within the exclusive jurisdiction of a Religious Court.”

בית משפט זה כבר ציין כי תנאי להקמת בית דין מיוחד הוא שיתקיימו שלושה תנאים מצטברים: צריכה להתעורר שאלה; השאלה צריכה להיות נוגעת לעניין של מעמד אישי; השאלה צריכה להיות אם אותו עניין מסור לסמכותו הייחודית של בית-דין דתי (בד"מ 2329/99 כפיר נ' כפיר , פ"ד נה(2) 518, 524). במקרה שלפנינו באתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה עומדת בתנאי הראשון, דהיינו לא מתעוררת שאלה המצדיקה את הקמת בית הדין. עמדתי על משמעות תנאי זה בצייני:

"...קבעה ההלכה, בשורה של פסקי דין החל בתקופת המנדט, כי בית הדין המיוחד אינו אמור להידרש לשאלות של סמכות בתחום המעמד האישי...שקיבלו כבר תשובה מחייבת במקרים קודמים. תפקידו של בית הדין המיוחד מוגבל לשאלות של סמכות שטרם לובנו והוכרעו באופן מחייב על ידי החוק או הפסיקה" (ביד"ם 3414/00 מעטוף נ' מעטוף (לא פורסם; בפסקה 7 להחלטה; להלן - פרשת מעטוף ))."

עוד הוספתי וציינתי:

"כל אימת שהערכאה שהחליטה על ההעברה לא הסתפקה בהצגת השאלה המועברת, אלא הוסיפה והציגה תשובה חותכת לגוף השאלה, ואף נתנה לתשובה זו לבוש של החלטה מחייבת...במצב דברים כזה, קבלת החלטה לגוף שאלת הסמכות שומטת מיניה וביה את חוקיות העברת השאלה לבית הדין המיוחד. היא מצביעה על כך, שמבחינתה של הערכאה המעבירה לא נותרו שאלה או ספק אמיתיים בנוגע לסמכות, וכי המטרה האמיתית שהשגתה מתבקשת על ידי ההעברה לבית הדין המיוחד אינה פתרון הספק, אלא קבלת גושפנקא של בית הדין המיוחד להחלטתה של הערכאה המעבירה לגופה של שאלת הסמכות. לא לשם כך נועד בית הדין המיוחד" ( שם , בפסקה 10 להחלטה; עוד ראו לעניין זה בביד"ם 8377/01 ראם נ' ראם (לא פורסם)).

דברים אלה יפים לענייננו. בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה החליטו באופן ברור ומנומק כי הסמכות לדון במימד הרכושי של הסכסוך בין בני הזוג נתונה להם. הקמת בית הדין מתבקשת כדי למנוע סתירות בין פסקי הדין של הערכאות השונות, ולא כיוון שיש ספק מצד בתי הדין בשאלת הסמכות. במקרה שלפנינו, כריכת רכוש הצדדים לתביעת הגירושין בבית הדין הרבני, היא נושא שרבה הפסיקה לגביו, וקיימת תשתית משפטית מקיפה ליתן מענה לשאלת הסמכות הדיונית לדון בו. את הסתירה האפשרית בין הערכאות ניתן יהיה ליישב על ידי שימוש בכלים ה"רגילים" העומדים לרשות הערכאות המקיימות ביקורת על החלטות בתי הדין ובתי המשפט לענייני משפחה. אין היא מצדיק הקמת בית דין מיוחד.

4.הגענו לכלל מסקנה כי במקרה שלפנינו לא "מתעוררת שאלה" כנדרש בסימן 55 לדבר המלך. די בכך כדי לדחות את הבקשה המונחת לפניי להקמת בית דין מיוחד. אלא שלצד טעם זה עומד טעם דיוני המצדיק את דחיית הבקשה. הלכה היא כי יש צורך בהחלטה שיפוטית, המבקשת להעביר את שאלת הסמכות לבית הדין המיוחד על מנת שתיבחן הקמתו (המ' 637/76 כאלף נ' כאלף , פ"ד לא(1) 161, 163; ביד"מ 1919/98 בורוכוב נ' הראשון לציון כב' הרב אליהו בקשי דורון שליט"א (לא פורסם)). במקרה שלפני אין החלטה שיפוטית שכזו אלא אך את בקשת המבקשת להקים בית דין מיוחד כאמור. גם טעם זה די בו כדי לדחות את הבקשה.

5.לאור כל אלה אני דוחה את הבקשה. אין צו להוצאות.