רע"א 4195/11 ניר תוינה ואח' נ. חיים תוינה

1.

בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ו' פלאוט) דחה על הסף שלוש בקשות שהוגשו לו על ידי המבקשים, שהיו הנתבעים בהליך שהתנהל בפניו. שלוש הבקשות ביקשו לתקוף הכרעה שניתנה על ידי רואה חשבון שמונה על ידי בית המשפט בעקבות הסכמתם של בעלי הדין.

2.

המבקש 1 והמשיב, הינם אחים, שהיו להם עסקים משותפים במסגרתן של החברות, המבקשות 8-3. בין האחים נתגלע סכסוך שמצא דרכו לבית המשפט המחוזי, מרכז. האחים הגיעו להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 17.12.08. על פי המוסכם, רואה חשבון מסוים (להלן – רואה החשבון ) אמור היה לקבוע מה הסכומים המגיעים למשיב, במסגרת פירוק השותפות העסקית, ותוך שהמבקש 1 יקנה את זכויותיו של המשיב בחברות. רואה החשבון הגיש את חוות דעתו ביום 28.6.09 (להלן – חוות הדעת המקורית). נוכח מחלוקות שונות לגבי חוות הדעת המקורית חזר העניין לבית המשפט בגדר ההליך המקורי. לאחר התפתחויות שונות שאין צורך לפרטן, הושגה בין בעלי הדין הסכמה נוספת, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 11.11.09. על פי ההסכמה היה צורך לשוב לרואה החשבון על מנת שיכריע בסוגיות שונות. בהסכמה מיום 11.11.09 נאמר, בין השאר, כי הכרעתו של רואה החשבון בכל הסוגיות "תהיה סופית, בלתי ניתנת לערעור ותהווה חלק מחוות דעתו הראשונה ומפסק הדין שניתן ביום 17.12.09". ביום 25.7.10 נתן רואה החשבון את חוות דעתו השנייה (להלן – חוות הדעת הנוספת). בעקבות זאת הגישו המבקשים שלוש בקשות לבית המשפט, הן הבקשות שנידחו, ואשר בקשת רשות הערעור מוסבת עליהן. בבקשה העיקרית טענו המבקשים כי רואה החשבון לא היה רשאי להוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שונים שפסק. בבקשה השנייה הועלו טענות באשר לטעויות שונות בחוות הדעת הנוספת וכן נתבקש המומחה להשיב לשאלות הבהרה, ואילו בבקשה השלישית נתבקש בית המשפט להורות למשיב לחתום על מסמך מסוים.

3.

בהחלטתו של בית המשפט נשוא הבקשה דנא נקבע כי המבוקש בשלוש הבקשות שהגישו המבקשים עומד בניגוד למה שהוסכם בין הצדדים ביום 11.11.09. כזכור, באותה הסכמה נקבע כי הכרעתו של רואה החשבון תהיה סופית ובלתי ניתנת לערעור. טענת המבקשים היא, כי רואה החשבון חרג מסמכותו שעה שהוסיף הפרשי הצמדה וריבית לסכומים שקבע. הטענות לעניין שתי הבקשות הנוספת אינן מצריכות פירוט, שכן מדובר בטענות שאינן מצדיקות כלל בחינה בגדר בקשת רשות ערעור.

4.

איני רואה צורך להכריע בשאלה מה היה בדיוק מעמדו של רואה החשבון, על רקע ההסכמה שהושגה ביום 11.11.09, כי הכרעתו תהא סופית ובלתי ניתנת לערעור. זאת, משום שסבורני כי בנסיבות העניין, במיוחד לאור טיבה של המחלוקת, מוסמך היה רואה החשבון להוסיף לסכומים הפרשי הצמדה וריבית. אין כל היגיון לומר ואין כל סיבה לקבוע, כי בסכסוך שבין האחים צריך היה לפסוק סכומים בערכים נומינליים. מדובר בסכסוך עסקי. השאלה העיקרית שעמדה בפני המומחה הייתה הסכומים המגיעים למשיב תמורת זכויותיו השונות בחברות. אין סיבה שאביע דעה מה יכול היה לעשות המשיב, מבחינת השגה על חוות הדעת הנוספת, אילו נמנע רואה החשבון מפסיקה של הפרשי הצמדה וריבית. די לי לקבוע שהוספה של הפרשי הצמדה וריבית הייתה בסמכותו של רואה החשבון.

5.

לסיום אעיר שתי הערות:

ראשית, פרקליטיהם של המבקשים נקטו לעתים בביטויים שראוי להימנע מהם כלפי בית משפט קמא. שנית, חובה הייתה לצרף לבקשת רשות הערעור את חוות הדעת המקורית ולציין במפורש כי חוות הדעת הנוספת כלולה בחלק מנספחיה של הבקשה.

6.

בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים יישאו יחד ולחוד בשכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ש"ח.