רע"א 4196/13 יהלומית פרץ עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ. עיריית באר שבע

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ש' דברת, ר' ברקאי, א' ואגו בע"א 29612-01-13), בגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופט א' חזק ) בת"א 708/09 ובו נדחתה תביעתה נגד המשיבה להחזר תשלומים שנגבו על ידי המשיבה – לטענת המבקשת שלא כדין – בגין אגרות ודמי פיתוח הכרוכים בבניית ופיתוח דירות מגורים במסגרת מכרז בו זכתה המבקשת.

2.

המבקשת, חברה פרטית לפיתוח ובנייה, זכתה במכרז לבניית דירות מגורים במתחם המצוי בשטחה המוניציפאלי של עיריית באר שבע (להלן: העירייה) – בשכונת "רמות". המבקשת זכתה אף במכרז דומה בשכונת "נווה זאב" אך השגתה בבקשה שלפניי מתמקדת בעניינים הנוגעים לבנייה ב"רמות". בהתאם למכרז בשכונת "רמות" היה על המבקשת לשאת באגרות ובהיטלים לפי החוק. לאחר שנשאה בתשלומים השונים הנדרשים הגישה המבקשת תביעה כספית להשבת חלק מהתשלומים ששילמה לעירייה. טענתה הייתה כי גביית התשלומים על ידי העירייה אינה כחוק וכי העירייה אינה רשאית לגבות אגרות והיטלים בגין עבודות שלא בוצעו על ידה. ביחס לפרויקט בשכונת רמות דרשה המבקשת החזר השבה בגין אגרת הנחת צינורות בסכום של כ- 293,000 ₪.

בית משפט השלום, ובעקבותיו גם בית המשפט המחוזי שדן בערעור, דחו את תביעת המבקשת. נקבע כי המבקשת לא מחתה על תנאי המכרז בטרם הגישה הצעתה אלא רק לאחר זכייתה במכרז, אף שידעה כי העירייה נוהגת לגבות היטלים בלתי חוקיים – לשיטת המבקשת – ומשכך מנועה היא מלהעלות את הטענה בשלב זה. בכל מקרה נפסק כי הכסף שגבתה העירייה מהמבקשת נגבה כחוק.

3.

על רקע זה הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. המבקשת טוענת כי העירייה לא הייתה רשאית לגבות את אגרת הנחת הצינורות שגבתה. לטענתה כאמור הגבייה נעשתה בניגוד לחוק מכיוון שהנחת הצינורות לא בוצעה על ידי העירייה והמבקשת שילמה תשלומי פיתוח עבור אותה תשתית למשרד הבינוי והשיכון. עוד היא טוענת כי שגו ערכאות קמא בקובען כי המבקשת מנועה מלהעלות את הטענה שכן גם אם ידעה המבקשת כי העירייה נוהגת לגבות היטלים בלתי חוקיים, אין פסול בכך ששמרה את הזכות לתבוע אותה בעתיד להשבת הכספים. יותר מזה טוענת המבקשת כי בהתאם לתנאי המכרז נקבע כי הזוכה יישא באגרות והיטלי פיתוח "על פי חוק" ומשכך לא היה פגם במכרז שהצדיק תלונה מצידה כנגד תנאי המכרז בטרם הגישה את הצעתה.

העירייה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת, כפי שנפסק, כי חוק העזר העירוני מסמיך אותה לגבות היטל הנחת צינורות מים גם אם הצינורות לא הונחו על ידה. עוד חוזרת העירייה על חוסר תום ליבה של המבקשת שבגינו היא מושתקת מלהעלות טענותיה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובצרופותיהן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהתאם לטענות שהעלו הצדדים בהליכים קמא, לא מצאתי כי נפלה טעות בהכרעת בית המשפט המחוזי בסוגיית תנאי המכרז וסמכות העירייה לגבות את ההיטל שנגבה בהתאם לחוק. כחלק מתנאי המכרז נקבע כי הזוכה במכרז מתחייב לשאת בנוסף להוצאות הפיתוח גם בכל האגרות וההיטלים אשר יוטלו עליו על ידי העירייה מכוח חוקי העזר העירוניים. בסעיף 43 למכרז נאמר – כפי שמדגישה אף המבקשת – "למען הסר ספק ומבלי לגרוע מהאמור בפרק ג' סעיף 49, (התמורה בגין ביצוע "עבודות הפיתוח הכללי") מתחייבת החברה לשלם לרשות המקומית אגרות בנייה וכל אגרה או היטל אחר על פי החוק הן לרשות המקומית והן לרשויות סטטוטוריות אחרות ו/או לגורמים אחרים".

בעניינה של המבקשת, סעיף 9(א) לחוק עזר לבאר שבע (אספקת מים), התשס"א-2001 – אליו נדרשו ערכאות קמא – קובע כי "היטל הנחת צינורות מים נועד לכסות את הוצאות העירייה בשל פיתוח מפעל מים בתחומה, בלא זיקה לעלות ביצוע עבודת הנחת צינורות המשמשת את הנכס החייב דווקא". סעיף 9(ב) קובע כך: "היטל הנחת צינורות יוטל על בעל נכס – (1) בעקבות הנחת צינורות, או קבלת החלטה על הנחת צינורות למפעל מים, המשמשים את נכסו; לעניין זה, 'החלטה על הנחת צינורות' – לרבות אישור תוכנית פיתוח או תקציב, שבמסגרתם נכללת הנחת הצינורות, 'משמשים את הנכס' – אם בתום הנחתם של הצינורות לא תידרש פעולה זולת חיבור הרשת הפרטית למפעל מים; (2) בשל חיבור רשת פרטית שבנכסו למפעל מים".

על פי תנאי סעיף 9 סמכות העירייה אינה תלויה בהנחת הצינורות על ידה, וכפי שנקבע בערכאות קמא – בסמכות העירייה לגבות את ההיטל על מנת לכסות את מלוא הוצאותיה בגין פיתוח מפעל מים בתחומה מבלי שמתחייבת זיקה ישירה לעלות ביצוע עבודות הנחת צינורות המשמשות את הנכס דווקא. כלומר, כפי שמשתמע מהחוק, ההיטל אינו בגין הנחת הצינורות אלא בגין פיתוח מפעל המים המשמש את הנכס. אם כך, העירייה גבתה מן המבקשת את ההיטל כחוק ובהתאם לתנאי המכרז.

התמונה המצטיירת היא כי בפועל גבתה העירייה מהמבקשת סכום נמוך מהסכום אותו היא רשאית הייתה לגבות. כפי שמצוין בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט השלום, בין עיריית באר שבע למשרד השיכון היה לאורך השנים הסכם להפחתת האגרות והיטלי הפיתוח אותם נדרש לשלם היזם ל- 50% (ההסכם הוגש בהסכמה לבית משפט השלום – ראו עמ' 7 לפסק הדין). בפועל גבתה העירייה מהמבקשת סכומים נמוכים מכך וזאת בהתאם לסיכום שנערך כחצי שנה לאחר הוצאת המכרז ולפיו תגבה העירייה אגרת צינורות בגובה 45% מהקבוע בחוקי העזר.

עניין נוסף נוגע לטענה שהעלתה המבקשת ביחס לתחולתו של סעיף 11(ב)(2) לחוק העזר העירוני. אכן, הסעיף מצמצם את חובת התשלום בעבור היטל הנחת צינורות ויכול להביא לתוצאה שונה בהתקיים תנאים מסוימים. בענייננו לא ברור אם תנאים אלה מתקיימים, אלא שאין צורך להידרש לכך, יען כי – כפי שהדגישה אף העירייה – טענה זו לא נטענה בכתב התביעה של המבקשת. גם העלאת הטענה בפני בית המשפט המחוזי הייתה בגדר הרחבת חזית לה התנגדה העירייה. משכך, אין מקום לדון בטענה לגופה במסגרת ההליך שלפניי.

משנוכחנו כי זו המסקנה וכי הכרעת ערכאות קמא אינה מגלה טעות בסוגיה זו – היא הסוגיה המהותית בעטיה הגישה המבקשת את תביעתה – אינני מוצא מקום להידרש לשאלת המניעות של המבקשת מלהעלות טענתה כפי שנקבע בערכאות הקודמות.

5.

הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות העירייה בהליך זה בסך של 10,000 ₪.