רע"א 4199/01 ודאד ריזק נ. עזבון אחמד באיר עבדאלחאלק שלבי ז"ל ואח'

המבקשת הגישה בשנת 1994 לבית-המשפט המחוזי בנצרת תובענה כנגד המשיבים למתן הצהרה שלפיה הסכם למכר מקרקעין בכפר אכסאל שהיו רשומים על-שם המבקשת, וכן יפוי-כוח להעברת הבעלות במקרקעין אלו לידי המשיבים (להלן: המסמכים), הם מזויפים. בכתב-ההגנה שהגישו המשיבים לבית-המשפט המחוזי נטען, כי המבקשת הייתה אומנם הבעלים הרשום של המקרקעין, אלא שאביהם רכש את המקרקעין מן המבקשת. בעוד תובענתה מתבררת, הגישה המבקשת פעמיים בקשה לתיקון כתב-התביעה, ובכל פעם ביקשה לשנות את זהות הנתבעים, וזאת לאחר שמקצת מן הנתבעים נפטרו.

בתאריך 16.2.00 ביטל בית-המשפט העליון פסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתובענת המבקשת, והורה על החזרת התיק לבית-המשפט המחוזי, וזאת על-מנת שעדות מומחה מטעם המשיבים שבית-המשפט המחוזי נמנע מלשמוע, תישמע בפני שופט אחר.

המבקשת החליפה את באי-כוחה, והגישה לבית-המשפט המחוזי בחודש מרץ 2001 בקשה לתיקון כתב-התביעה, באופן שחלף הסעד המצהיר על היות המסמכים מזויפים, יתבקש בית-המשפט המחוזי בכתב-התביעה להצהיר על היות המבקשת הבעלים הנכון של המקרקעין. טענת המבקשת הייתה, כי הסעד המקורי שנתבקש אינו משקף את השאלה האמיתית השנויה במחלוקת בין הצדדים - הנוגעת לזהות הבעלים הנכון של המקרקעין - והטעות בדרישת הסעד המקורי נבעה מכך שכתב-התביעה הוכן בחופזה על-מנת למנוע מן המשיבים מלבצע עסקאות במקרקעין. עוד נטען, כי מן הראוי להיעתר לבקשה לתיקון כתב-התביעה אף עתה, מן הטעם ששינוי הסעד המבוקש לא יביא לשינוי לגבי הראיות שיביאו הצדדים ולא יגרום לנזק למשיבים.

בקשתה של המבקשת לתיקון כתב-התביעה נדחתה. וכך הסביר בית-המשפט המחוזי (השופט האשם חטיב):

בחינתן של טענות [המבקשת] שבכתב התביעה, כפי שהוא מנוסח היום ושל טענות [המשיבים] בכתב ההגנה, מעלה כי אכן השאלה השנויה במחלוקת באמת בין הצדדים, הינה שאלת הבעלות ... והאם בעלות זו שהיתה רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם [המבקשת], וחזרה להיות רשומה על שמה, בעקבות פסק הדין שניתן בתיק זה, בגלגולו הראשון ... הינה עדיין בידי [המבקשת] ... אין כל צורך בתיקון המבוקש כדי שבית המשפט יוכל לדון ולהכריע בשאלה זו...

לכאורה, מתאים יותר לעתור לסעד הצהרתי בדבר הבעלות על המקרקעין הנ"ל ...

דומני כי מאחורי הבקשה לתיקון הסעד המבוקש עומדת מטרה שונה מזו שהוצהר עליה בבקשה ... בא כוח [המבקשת] ... חיפש דרך איך להעביר את נטל ההוכחה על שכמם של [המשיבים] ומצא כי הדרך לכך הינה תיקון הסעד המבוקש לסעד הצהרתי בדבר בעלות על המקרקעין הנ"ל, בסוברו כי על סמך הרישום בלשכת רישום המקרקעין יוכל לטעון כי [המבקשת] הנה הבעלים החוקיים של המקרקעין ועל הטוען אחרת להוכיח זאת ...

בית המשפט מוסמך ליתן לא רק את הסעד כפי שנתבקש בכתב התביעה ... אלא כל סעד אחר המתבקש ... ראיה לכך, הוא פסק הדין שניתן בתיק זה בגלגולו הקודם ... ולפיו ניתן לא רק הסעד שנתבקש על פי כתב התביעה...

התרת התיקון המבוקש יש בו כדי להקנות ל[מבקשת] יתרון בלתי הוגן על [המשיבים] ... הבקשה לתיקון הוגשה בחוסר תום לב, על מנת לרכוש יתרונות במישור הראייתי, ולא על מנת שבית המשפט, יוכל לדון בשאלת השנויות במחלוקת באמת בין הצדדים...

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה חזרה המבקשת על טענותיה בפני בית-המשפט המחוזי. המבקשת הוסיפה וטענה, כי הנימוק של יתרון בלתי הוגן שעלול לצמוח למשיבים כתוצאה מתיקון כתב-התביעה הועלה לראשונה על-ידי בית-המשפט עצמו, וכי המשיבים עצמם לא ראו זאת כך. עוד נטען, כי ממילא נטל הראיה בתובענה מוטל על המשיבים ולא על המבקשת, ואף אם בתיקון כתב-התביעה יהיה כדי להקנות יתרון למבקשת, הרי שהדבר לגיטימי. לבסוף טענה המבקשת, כי תיקון כתב-התביעה נדרש על-מנת שניתן יהיה לממש בעתיד את פסק-הדין בפני הרשויות השונות ובפני מתעניינים פוטנציאליים במקרקעין, שלא יסתפקו בהצהרה על היות המסמכים מזויפים לצורך הוכחת זכויותיה של המבקשת במקרקעין.

בתגובה לבקשה טענו המשיבים, כי בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת נועדה לעקוף החלטה של בית-המשפט המחוזי - שעליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור - שלפיה נטל הבאת הראיות מוטל על כתפי המבקשת. עוד טענו המשיבים, כי לרשות המבקשת עמד זמן ניכר על-מנת לתקן את כתב-התביעה, וכתב-התביעה אף תוקן על-ידיה פעמיים, ועל-כן הנימוק כי נתבקש סעד לא מתאים עקב המהירות שבה הוכן כתב-התביעה אינו אמת.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב באופן ניהול הדיון על-ידי הערכאה הראשונה. לא מצאתי כי המקרה שבפניי מצדיק סטייה מכלל זה.

במצב הדברים שנוצר, שבו המחלוקת בין הצדדים ביחס לבעלות במקרקעין נתגבשה והיא ידועה; ושאלת נטל השכנוע - שאף היא שנויה במחלוקת - מתבררת כאמור בנפרד; ברי כי בתיקון כתב-התביעה אין כדי לקדם את התכלית של בירור המחלוקות בין הצדדים.

אף אין ממש בטענת המבקשת כי אם לא יתוקן כתב-התביעה לא תוכל לקבל את הסעדים שלהם היא זקוקה. למצער פתוחה בפני המבקשת הדרך להגיש בהמשך המשפט בקשה נוספת לתיקון כתב-התביעה. בקשה כזו, שתוגש לאחר שתוכרע שאלת הנטלים, באופן ששוב לא יתעורר חשש מפני חוסר תום-ליבה של המבקשת, תאפשר מחד-גיסא למבקשת - אם תוכיח את תובענתה - לקבל סעדים נוספים, ומאידך-גיסא לא יהיה בה כדי לפגוע במשיבים.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח.