רע"א 4208/14חברת בקעת תמר נ. המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 43637-08-13, כב' סגן הנשיא א' פרקש ), שדחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום (ה"פ 10441-05-12, כב' השופטת א' שניידר ), במסגרתו נדחתה תביעת המבקשת לסעד הצהרתי לפיו קנסות מנהליים שהוטלו עליה עקב העסקת עובדים זרים התיישנו והם בטלים.

1.

על המבקשת הוטלו קנסות מנהליים מכוח חוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986 (להלן: החוק ), בשל העסקת עובדים זרים שלא כדין. בתחילה נשלחו הודעות הקנס למען הרשום של המבקשת, וביום 22.7.2005 חזרו בסימון "לא ידוע". ביום 7.11.2005 נשלחו שוב הודעות קנס בדואר רשום למנהלת הרשומה במבקשת, אך חזרו בסימון "לא נדרש" ביום 17.11.2005. הודעות נוספות נשלחו למען הרשום של המבקשת, בדואר רשום עם אישור מסירה, בתאריכים 11.4.2006 ו-19.9.2006 (להלן: ההודעות משנת 2006 ). ביום 20.12.2010 התקבלה אצל המבקשת דרישת חוב בקשר עם הקנסות. המבקשת הגישה המרצת פתיחה לבית משפט השלום, בבקשה להצהיר כי הקנסות שהוטלו עליה התיישנו בהתאם לחוק. התביעה נדחתה לאחר שהצדדים ויתרו על קיום חקירות, וערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא. מכאן הבקשה שבפניי.

לטענת המבקשת, דרישות התשלום של הקנסות לא הומצאו לה כדין, שכן סעיף 5 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המרכז לגביית קנסות ) מורה כי תנאי מקדמי להתחלה בביצוע פעולות גבייה הוא הנחת דרישות התשלום בכתובת החייב – והדבר לא נעשה. עוד טוענת המבקשת ביחס להודעות משנת 2006, כי בית משפט השלום כלל לא הכריע בהקשרן שכן לא נדרש לכך; כי הודעות אלה לא הוצגו בפניו, אלא אישורי מסירה שלהן בלבד; וכי עדותה של המצהירה מטעם המשיבים היא עדות מפי השמועה. על פי קו זה, לא הוכיחה המדינה כי מרוץ ההתיישנות נעצר. המדינה סומכת את ידיה על פסקי הדין של הערכאות קמא.

2.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסקי הדין של הערכאות קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מכלול הוראות החוק הרלוונטיות מלמד כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הגיעו לתוצאה הנכונה בנסיבות העניין.

התיישנות הקנסות כעונש שהוטל על המבקשת בעבירות שביצעה מוסדרת בסעיף 22א(ג) לחוק, הקובע כך:

"(ג)

(1)

לענין התיישנות עונש כאמור בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עונש, לפי הענין, יראו את המועד הקבוע לתשלום הקנס המינהלי כמועד שבו פסק הדין נעשה חלוט.

(2)

על אף האמור בפסקה (1), לא יחלו בגביית קנס מינהלי שהוטל בשל עבירה מסוג עוון, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שהוטל הקנס או מיום הפסקת הביצוע, לפי המאוחר, עברו חמש שנים".

סעיף 15 לתקנות העבירות המנהליות, התשמ"ו-1986 (להלן: התקנות ), שהותקנו מכוח החוק,

מסדיר את דרך המצאת המסמכים, וקובע חזקת מסירה (הניתנת לסתירה):

"15.

הודעה או מסמך אחר שיש להמציאו לאדם לפי החוק, ניתן להמציאו במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני אדם; היום העשרים לאחר המשלוח כאמור ייראה כתאריך ההמצאה, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם".

דהיינו, היום בו הוטל הקנס נחשב – אלא אם הוכח אחרת – ליום ה-20 לאחר משלוח הודעה בעניינו. אמנם, בית משפט השלום החיל על נסיבות המקרה את סעיף 22א(ג)(1) לחוק, ומנה את 5 השנים מהיום בו פסק הדין הפך לחלוט; ואולם נראה כי אין מחלוקת כי עסקינן בעבירות מסוג עוון. לפיכך, בצדק תיקן זאת בית המשפט המחוזי בקבעו כי הסעיף הרלוונטי הוא 22א(ג)(2) לחוק, ועל פיו יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו הוטל הקנס, או מהיום בו הופסק ביצועו, לפי המאוחר מביניהם. על פי החומר שהוצג בפניי, הודעת הקנס הראשונה שנשלחה בדואר רשום הייתה בתאריך 7.11.2005. בהתאם לחזקת המסירה הקבועה בתקנות, הקנס נחשב כאילו הוטל ביום 27.11.2005, ותקופת ההתיישנות מסתיימת – לפי חלופה זו – ביום 27.11.2010, בעוד שהמבקשת קיבלה את דרישת החוב רק ביום 20.12.2010.

3.

אילו הסתיים דיוננו כאן, ייתכן והיה מקום לקבוע כי הדין עם המבקשת. ואולם, סעיף 22(ג)(2) לחוק קובע חלופה נוספת למניין תקופת ההתיישנות – ועניינה תנאי הפסקת הביצוע של גביית הקנסות. כל ניסיון גבייה של הקנסות בתוך תקופת ההתיישנות מהווה חידוש הביצוע, ו"מאפס" את מרוץ ההתיישנות (ראו והשוו: בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב-יפו , פ"ד נב(2) 542 (1998); רע"א 10200/07 טחורש נ' מדינת ישראל (1.4.2008)).

כאמור, המבקשת טוענת כי ההודעות משנת 2006 לא הומצאו לה כדין. זאת בהתבסס על סעיף 5 לחוק המרכז לגביית קנסות, המורה כי "לא יינקטו צעדים לגביית החוב לפי חוק זה בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום החוב ובה יצויין המועד שבו על החייב לשלם את החוב; לא שילם החייב את החוב, תישלח לו דרישה נוספת שתומצא בדרך הקבועה בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984" (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). הכוונה היא לדרך ההמצאה הקבועה בתקנה 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה המצאה לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד.

אין לקבל טענה זו של המבקשת, ובדין היא נדחתה על ידי הערכאות קמא. הסעיף המהותי הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 22א(ג)(2) לחוק, הקובע כאמור את תקופת ההתיישנות. סעיף זה מתייחס, בין היתר, לחידוש ביצוע גביית החוב כאחת החלופות לתחילת תקופת ההתיישנות, וליתר דיוק – לחידוש ה"מירוץ". המצאת מסמכים מכוח החוק נעשית בהתאם לסעיף 35 לחוק ולתקנה 15 לתקנות (ראו והשוו: רע"פ 10428/07 חב' אבן סלע בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה , 25.3.2008)). כך גם ביחס למסמכים ששליחתם מהווה חידוש ביצוע הגבייה. תקנה 15 לתקנות קובעת, כאמור, חזקת מסירה לאחר 20 ימים ממשלוח בדואר רשום. משילוב ההוראות ונסיבות המקרה עולה, אפוא, כי תקופת ההתיישנות מסתיימת 20 ימים ו- 5 שנים לאחר שנשלחו ההודעות משנת 2006 – שנשלחו כאמור בדואר רשום עם אישור מסירה. במועד בו התקבלה דרישת החוב אצל המבקשת (20.12.2010), טרם חלפה תקופה זו ולכן הקנסות לא התיישנו. למעלה מן הצורך ומבלי לקבוע מסמרות אוסיף, כי מסעיף 5 למרכז לגביית קנסות עולה, על פני הדברים, כי רק "הדרישה הנוספת" צריכה להישלח באמצעות הנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד כקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי. לשון הסעיף הרלוונטי אינה מחייבת, לכאורה, כי גם הדרישה הראשונה תתבצע באותו האופן.

גם יתר טענותיה של המבקשת ביחס להודעות משנת 2006, שנטענו במישור העובדתי, דינן להידחות. מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי בדחיית טענות אלה, שיסודה בכלל לפיו לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. הדברים יפים ונכונים ביתר שאת עת עסקינן ב"גלגול שלישי". אוסיף כי הבקשה אף אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהלכת חניון חיפה בדבר הצורך בקיומה של סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית בטרם תתקבל בקשה לרשות ערעור, באופן המצדיק היעתרות לבקשה דנן בנסיבות העניין. גם מסיבה זו דינה להידחות.

בטרם סיום אעיר, כי עיינתי בבקשת המבקשת למתן תשובה, ואולם על רקע כל האמור לעיל לא מצאתי מקום להיעתר לה.

4.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ש"ח.