רע"א 421/20 רן יוסף נ. מוריס ג'ורג' איפרגן

1.

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים

י' שנלר סג"נ, ק' ורדי סג"נ ו- ע' רביד ) בע"א 35245-10-17 מיום 15.12.2019, במסגרתו התקבל ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ד' קוברסקי ) בת"א 10622-04-12 מיום 16.8.2017, בגדרו נקבע כי הליך פירוק השיתוף במקרקעין מבונים בין הצדדים יתבצע על דרך של חלוקה בעין, במובן זה שהמבקשים נותרו עם שתי יחידות בשטח כולל של 119 מ"ר ואילו המשיבים נותרו עם שתי יחידות בשטח כולל של 59 מ"ר בלבד.

כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים על החלוקה שקבע בית משפט השלום, תוך שנקבע כי דומה כי בפסק הדין נפלה טעות סופר נוכח הסטייה מהמלצת כונס הנכסים (להלן: הכונס ), שהייתה מקובלת גם על השמאי שמונה על ידי בית המשפט, חרף העובדה שצוין בפסק הדין כי הצעת הכונס מקובלת על בית המשפט ;

בהמשך לכך נקבע כי ככל ולא מדובר בטעות סופר, שומה על בית המשפט לפרט ולנמק מדוע הוא בוחר בחלופה שונה של חלוקה בעין שלא הומלצה על ידי הכונס, שאינה שוויוניות ושבצידה תשלומי איזון גבוהים בין הצדדים שאינם נדרשים בהצעת הכונס ; לסיום נקבע, כי בשים לב לכך שמדובר בחלוקה שאינה שוויונית, הגיונית או צודקת היא מגלה עילה להתערבות ערכאות הערעור גם לגופם של דברים. עם זאת החליט בית המשפט המחוזי להשיב את הדיון בסוגית החלוקה בעין לבחינה חוזרת ולמתן החלטה מנומקת של הערכאה הדיונית, חלף קבלת המלצת הכונס ומתן הוראות ליישומה, וזאת לאור חלוף השנים שייתכן ויש בהן כדי להשפיע על האפשרות ליישם את החלוקה שנקבעה, לרבות ביחס לסכום הדרוש היום לאיזון תשלומים בין הצדדים.

2.

לאחר עיון

בבקשה

ובנספחיה החלטתי, בתוקף סמכותי לפי תקנה 407א

לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כי יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור, וזאת לאחר שמצאתי

כי

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

לא מעורר

כל שאלה משפטית

עקרונית

החורגת

מעניינם

של

הצדדים, וכי מתן רשות

ערעור

אינו

דרוש

כדי

למנוע עיוות

דין.

3.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 1,500 ₪.