רע"א 4211/20עו"ד אימן דאהוד נ. קדמת עדן בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור שלפניי נסובה על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט

מ' כדורי ), שניתנה ביום 24.5.2020 בגדרו של ע"ר 42957-01-20. בהחלטה זו נתקבל ערעורה של המשיבה 1 על החלטת הרשמת ת' בר-אשר , אשר ניתנה ביום 29.12.2019, במסגרתו של ת"א 2506-05-18 (מחוזי י-ם) (להלן: התיק העיקרי ), ואשר קבעה כי המצאת כתבי-בי-דין למבקש דכאן, בתורת מי שייצג את הנתבע בתיק העיקרי (להלן: ההמצאה ), איננה תקפה.

בקבלו את הערעור על החלטתה האמורה של הרשמת, בית משפט קמא קבע כי ההמצאה היתה תקפה והיא מחייבת את הנתבע.

2.

החלטתו של בית משפט קמא, כמו החלטת הרשמת, התבססה על אותה מסכת של כללי המצאה לידי-עורך-דין אשר נקבעו בפסיקה (ראו ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם , פ"ד לח(4) 309 (1984); ע"א 1947/91 שטיין נ' כץ , פ"ד מה(4) 705 (1991); רע"א 5150/02 וינברג נ' ביילס , פ"ד נח(2) 205 (2003); בע"ם 1378/07 זדה נ' זדה (29.4.2007) רע"א 9048/07 הרשות הפלסטינית נ' גולדמן (2.5.2010); בש"א 5104/17 אייזן נ' גראד (27.6.2017) ). כללים אלה קובעים, כי בעל דין רשאי להמציא כתבי-בי-דין לעורך דין שייצג את יריבו בעניין מושא ההתדיינות: המצאה כאמור תיחשב לתקפה ותחייב את בעל הדין היריב. על רקע כללים אלה, קבעה הרשמת כי המבקש דכאן, עורך-דין במקצועו, ייצג אמנם את הנתבע בעת האחרונה, אך המשיבה 1 – התובעת דשם – לא הוכיחה כי לייצוג זה וכן לייפוי הכוח שהמבקש קיבל מהנתבע במסגרתו, יש זיקה מספקת לתובענה אשר הוגשה על ידיה בתיק העיקרי.

קביעה זו נהפכה על ידי בית משפט קמא. בית משפט קמא מצא כי חומר הראיות מראה, לכאורה, כי המבקש ייצג את הנתבע, זה לא מכבר, בעניין הקשור לתיק העיקרי וכי לנוכח ראיות אלו היה על המבקש להבהיר את מהות העסקתו על ידי הנתבע באמצעות תצהיר. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המבקש לא הגיש את התצהיר המצופה ממנו וכי מן הדין לזקוף את אי-הגשת התצהיר לחובתו. כפועל יוצא מכך – כך קבע בית משפט קמא, תוך שהוא הופך את החלטת הרשמת –

המשיבה 1 הוכיחה את הזיקה הנדרשת כדבעי.

3.

החלטת בית משפט קמא נטועה בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה, כפי שאלו נקבעו על ידיו. החלטת הרשמת, אשר נהפכה באותה החלטה, אף היא מבוססת על ממצאים עובדתיים פרטיקולריים. שתי ההחלטות הללו נבדלות זו מזו בכך שהרשמת, בניגוד לבית משפט קמא, לא זקפה לחובת המבקש את העובדה שהלה לא הגיש תצהיר לתמיכה בגרסתו. אשר על כן, במוקד המחלוקת שהמבקש הביא לפתחנו ניצבת השאלה "מי צודק בקביעת הממצאים הפרטיקולריים בנושא ההמצאה: הרשמת או בית משפט קמא?"

4.

שאלה זו לא תוכל להיכנס בשערינו מאחר שעסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, אשר נשלטת על ידי דרישות הסף שנקבעו בתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), על רקע ההלכה שנפסקה בבר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה ) (ראו: רע"א 3783/10 אקסלרוד נ' בנק איגוד לישראל בע"מ , פסקה 5 (28.9.2010); רע"א 10035/17 כהנא נ' הולין-הדס, חברת עורכי דין , פסקה 8 (9.4.2018); רע"א 7342/18 א. דורי בניה בע"מ נ' בר לבב , פסקה 20 (3.12.2018); בע"ם 745/19 פלונית נ' פלוני (16.6.2019); רע"א 5755/19 אפרים דור נ' מי לוד – תאגיד המים והביוב של לוד , פסקה 2 (5.12.2019);

רע"א 933/20 , פלונית נ' פלונית , פסקה 7 (1.4.2020)). דרישות סף אלו מורות כי נוכל לפתוח את שערינו רק בפני בקשות אשר מביאות לפתחנו מקרים שחשיבותם המשפטית "חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת", כדוגמת אלו אשר מעלים לדיון "שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים, בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין", וכיוצא באלה (ראו עניין חניון חיפה , בעמוד 127); וכן כאשר מתן רשות הערעור המבוקשת דרוש כדי למנוע עיוות דין (ראו תקנה 407א(2) לתקנות).

5.

הבקשה שלפניי איננה מקיימת דרישות סף אלו ומטעם זה גם אינה מצריכה תשובה. בית משפט קמא הכריע בעניין ההמצאה בניגוד לעמדתו של המבקש בהישענו על ראיות ועל ההלכה הפסוקה שאין עליה עוררין. המבקש גם אינו יכול להלין על עיוות דין אפשרי לאחר שהוא עצמו בחר שלא להגיש תצהיר לאימות הטענות שבפיו.

6.

אני דוחה אפוא את הבקשה. לפנים משורת הדין, ובשים לב להוצאות שבית משפט קמא פסק לחובת המבקש, אמנע מלחייבו בהוצאות לטובת אוצר המדינה.