רע"א 4226/20 המשולש לקרמיקה ושיש (1998) בע"מ נ. פוזאן אלעטאונה , עו"ד

1.

המבקשת 1 היא חברה שעוסקת במכירה וא ספקה של קרמיקה (להלן: המבקשת

או החברה ), והמבקש 2 הוא מנהל עסקי המבקשת באזור הדרום (להלן: המבקש ). המבקשת התקשרה עם המשיב בהסכם למתן שירותים משפטיים, והאחרון פעל לשם גביית כספים שנועדו עבורה. ביום 4.3.2015 הגישה המבקשת תביעה בסדר דין מהיר נגד המשיב (להלן: התביעה הראשונה ), ובה נטען כי לא הועברו לה כספים אשר נפסקו לטובתה בפסק דין שניתן בשנת 2001 בהליך משפטי אחר (להלן: ההליך האחר ) , ואשר שולמו כנטען למשיב עוד בשנת 2002. בנוסף, ביום 18.4.2016 הגישו המבקשים כתב תביעה מתוקן בגדרי תביעה נוספת שהוגשה נגד המשיב, ובו נטען כי האחרון לא העביר למבקשת כספים שגבה עבורה בגדרי מספר תיקי הוצאה לפועל (להלן ביחד עם התביעה הראשונה: התביעות ).

2.

ביום 15.12.2019 דחה בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת א' ליפשיץ ) את התביעות בפסק דין מנומק ומפורט, תוך שנקבע כי הן התיישנו. נקבע כי המבקשת שלחה למשיב מכתב ביום 16.5.2006 ובו ציינה כי עורך דין אחר מייצג ומטפל בענייניה, וכי המשיב נדרש להעביר את כלל החומר שנוגע לתיקים שבהם טיפל (להלן: המכתב ). על בסיס העדויות והראיות ששמע, קבע בית המשפט כי סמוך לאחר שליחת המכתב העביר המשיב למבקשת את כל המסמכים שנגעו לתיקים האמורים. משכך, נקבע כי המבקשת ידעה על אודות העובדות המקימות את עילת התביעה בשתי התביעות סמוך לקבלת המסמכים, קרי סמוך לחודש מאי 2006. באשר לתביעה הראשונה, ציין בית המשפט כי ניתן לקבוע שהמבקשת ידעה על עילת התביעה אף שנים קודם לכן, בשנת 2002, לאחר שניתן פסק הדין בהליך האחר ולאחר שהנתבעת באותו הליך העבירה את התשלום. כן נדחו בפסק הדין טענות המבקשים שלפיהן יש להשעות את תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של המשיב או עקב כך שנעלמו מהמבקשים העובדות שמקימות את עילת התובענה, בהתאם לסעיפים 7 או 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק ).

3.

ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ג' לוין ) ביום 26.5.2020. בית המשפט ציין כי הערעור נסב בעיקרו על ממצאים עובדתיים שבהם לא נוטה ערכאת הערעור להתערב, וכי המבקשים לא ביססו עילה להתערבות בהם. נקבע כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום תומכים במסקנתו המשפטית, ומשלא נמצאה בפסק הדין טעות שבחוק, דחה בית המשפט את הערעור בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). בבחינת למעלה מן הצורך, נדרש בית המשפט לטענות המבקשים באשר להתיישנות התביעות במסגרת יחסי עורך דין-לקוח, וקבע כי יחסי הנאמנות בין הצדדים פסקו כבר בשנת 2006 עם שליחת המכתב למשיב. צוין כי אף אם תתקבל גרסתם העובדתית של המבקשים שלפיה המשיב התעלם מפניותיהם, הרי שהתרחשה הפרה של חובת הנאמנות, ועל כן נולדו בשלב זה עילות התביעה. עוד נדחו טענות המבקשים הנוגעות לדחיית מירוץ ההתיישנות מכוח סעיפים 8-7 לחוק.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה חוזרים המבקשים, בעיקרם של דברים, על טענותיהם לפני בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי המקרה דנן מעורר שאלה משפטית הנוגעת לדיני ההתיישנות בתביעות שעניינן הפרת חובת הנאמנות של עורך דין כלפי לקוחו, וזאת כנטען, מאחר שההכרעה בתביעות לא תואמת את פסיקת בית משפט זה. כן חוזרים המבקשים על טענתם כי שגה בית משפט השלום בקביעותיו העובדתיות ובמסקנתו כי יחסי הנאמנות בין הצדדים פסקו עוד בשנת 2006. לבסוף, מציינים כי נוכח התשתית הראייתית שעמדה לפני בית משפט השלום, שגה בית המשפט המחוזי בשימוש בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי לדחיית הערעור.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי . הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.