רע"א 4232/11 אליהו בוכריס נ. מינהל מקרקעי ישראל

1.

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 1.5.2011 בע"א 1189/08 (כב' סגן הנשיא י' זפט וכב' השופטים י' שנלר וי' ורדי), שדחה ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב מיום 3.1.2008 בת"א 131142/98 (כב' השופט מ' סובל).

2.

ביום 28.11.1999 נמסרה לבית משפט השלום בתל אביב הודעה מפי המבקש אודות הסכמתו עם המשיב בדבר פינוי מגרש הידוע כגוש 7108 חלקה 46 ברחוב סעדיה גאון 19 בתל אביב; וביום 1.12.1999 ניתן להסכם זה תוקף של פסק דין (השופט י' ורדי בהיותו שופט בבית משפט השלום). בהסכם זה נפלה, ככל הנראה, טעות סופר, שכן הנכס שאותו היה על המבקש לפנות הוא גוש 7103, ולא 7108.

המשיב השתהה זמן רב בהגשת בקשה לתיקון הטעות, ורק ביום 17.5.2007 הגיש בקשה לתיקון טעות סופר ועמה בקשה להארכת מועד. ביום 15.7.2007 ניתנה החלטה מפי הרשם א' צ'כנוביץ שדחתה את בקשת המשיב. המשיב ערער על החלטה זו של הרשם. ברם, בית משפט השלום (השופט סובל) קבע ביום 5.12.2007 שיש למחוק את ערעורו, שכן החלטת הרשם בטלה מעיקרה בשל חוסר סמכות, ונקבע שבקשת המשיב תידון בפני שופט.

בית משפט השלום דן בבקשה, לאור מגבלת הזמן של 21 ימים הקבועה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ולאור תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 המאפשרת להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק, אך רק מטעמים מיוחדים שיירשמו. בפסק הדין נקבע שנוכח העדר המחלוקת בדבר קיומה של הטעות, שיסודה במסמך שהמבקש הוא שהגיש לבית המשפט, ועל מנת למנוע מצד להיבנות מטעות טכנית מבלי שיש לו טענה לגופו של עניין, יש להקל בדרישה ל"טעם מיוחד". בהקשר זה צוינה פסיקה מבית משפט זה, אשר הקלה בשנים האחרונות בדרישה ל"טעם מיוחד", ובפרט בנוגע לתיקון טעות סופר ובהעדר פגיעה של ממש בצד השני. לצד זה נלקחה בחשבון הפגיעה באינטרס הציבורי שתיגרם מאי-תיקונה של הטעות. בית משפט השלום הוסיף וציין כי מן הראוי היה למשיב להיעתר מרצונו לבקשה לתיקון הטעות הטכנית, ובכך להימנע מהצורך בשימוש בתקנה 528 הנ"ל, וזאת לפי סעיף קטן (ב) לסעיף 81 הנ"ל. זאת, לצד הבעת ביקורת על התנהלות המשיב, אשר שקט על שמריו במשך שבע שנים. בית המשפט השלום נמנע מחיובו של המבקש בהוצאות.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך שהוא טוען שחלוף הזמן הרב גרם לו לשנות את מצבו לרעה בשל השקעת מיליוני שקלים בנכס המדובר. בית המשפט המחוזי סמך ידיו על החלטת בית משפט השלום, תוך פירוט פסיקות שונות של בית משפט זה במקרים דומים והבעת ביקורת על ניסיונותיו חסרי תום הלב של המבקש לעשות שימוש לרעה בטעות המדוברת. נוכח חוסר תום הלב, נדחתה טענתו בדבר הסתמכות והשקעה כספית, שכן היה ברור לו שעליו לפנות את הנכס. המבקש חויב בהוצאות משפט בסך 40,000 ₪.

3.

בבקשה שלפניי מציין המבקש שנפלה טעות בקביעת בית משפט השלום שהחלטת הרשם ניתנה בחוסר סמכות, וזאת משום שלא מדובר בהחלטה בדבר תיקונה או אי-תיקונה של טעות סופר, שאכן איננה בסמכותו של הרשם, אלא בבקשה להארכת מועד, שהיא בסמכותו. עוד טוען המבקש כי בית משפט השלום דן בבקשה במעמד צד אחד בלבד. לצד זאת מציין המבקש כי נפל פגם בכך שהשופט י' ורדי דן בבקשה בשבתו בבית המשפט המחוזי על אף שהוא שנתן תוקף להסכם הראשוני בבית משפט השלום. לסיום, המבקש חוזר על טענותיו בדבר הנזק הכספי שנגרם לו.

4.

קשה להימנע מהתחושה אותה הביע בית המשפט המחוזי, כי המבקש מעלה טיעונים "מן הגורן ומן היקב". גם אם הייתה לרשם הסמכות לדון בבקשה להארכת מועד ולשלול אותה, בית משפט השלום מוסמך לשבת כערכאת ערעור על החלטה זו. באשר לטענה בדבר דיון במעמד צד אחד, התרופה לכך נמצאת בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, ולא בבקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון. גם באשר לטענות בדבר פסלותו כביכול של שופט, קיים מנגנון ייעודי לבחינתן.

כפי שציינו שתי הערכאות שקדמו לי, מלכתחילה לא היה מקום להתדיינות משפטית בשאלת תיקונה של הטעות. נימוקי הערכאות קמא מקובלים עליי. די להרהר בתוצאה ומשמעותה לו הבקשה לתיקון טעות הייתה נדחית. לכך יש להוסיף את האופי הטכני המובהק של הבקשה, וההשפעה האפשרית על צד ג'. אין כל בסיס לקבוע שהאמור לא היה ברור לשני הצדדים. מדובר אפוא בניצול שלא בתום לב של זכות. כמובן, העניין נכון ביתר שאת כאשר בוחר המבקש לעלות בסולם מגלגול ראשון לגלגול שני, ואף לגלגול שלישי.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, המבקש יחויב בהוצאות לאוצר המדינה בסך 2,000 ₪.